(צילום: יח”צ)

“פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ואמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם? ועניתי: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל, אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים לכל” (תדב”א יד)

דברים אלו נאמרים על ידי אליהו הנביא בתנא דבי אליהו. מה רצה להביע מדרש הזה? למה צריך אליהו להכריע את מי הוא אוהב יותר (את אבא או את אימא…)? דומני שבמדרש גלום עקרון יסוד, שאבקש להתבונן בו. שתי האהבות אותן אוהב אליהו אהבה גמורה, אין הן ביסודן צרות זו לזו אלא חיות בהרמוניה ומשלימות זו את זו. ולכן אומר הוא “ואני אוהבן אהבה גמורה” את שתיהן.

אולם בכל זאת הוא שואל את עצמו “איזה מהם קודם?” אפשר שמשמעות ההקדמה לא באה להכריע מה חשוב יותר אלא מה קודם למה, מהו הסדר הנכון לבניין האישיות הפרטית כמו הלאומית. דרך ארץ קדמה לתורה, אהבת אדם וישראל קודמת בחינוך, לתורה ומצוות. ואפשר, שהוא בא לתת בידינו מפתח לאופן ההכרעה במקרה של התנגשות ערכים בדילמות חיים קשות. ברגע בו המציאות מסרבת לעשות לנו את החיים קלים ודורשת מאתנו הכרעה. כאן נדרשים אנו למדרג ערכים, עלינו לדעת ש”ישראל קדושים” הוא קומת היסוד השעל גבה מתנשאת קומת התורה. “דרכם של בני אדם” מבטאת את החשיבה המקובלת על “בני אדם”, על יושבי בית המדרש המקדימים את התורה לעם. ואילו אליהו קובע בניגוד להם: העם הוא התנאי לקיום התורה ולא להפך.

האם ישנה כאן אמירה צדדית, אזוטרית, שאינה מקובלת על השדרה המרכזית של חכמים? נצרף אליהם את דברי רבי שמעון בר יוחאי. כידוע, רשב”י מהווה את המודל האידאלי למחויבות טוטלית לתורה ועליו נטבע הביטוי- “תורתו אומנותו” (מהבודדים שזכו לתואר היוקרתי, שהפך בימינו למטבע שחוק וזול כל כך…) וכך הוא דורש:

“אמר רבי שמעון בר יוחי, כתיב: (ישעיה ס”ה) ‘כי כימי העץ ימי עמי’ ואין עץ אלא תורה, שנאמר: (משלי ג’) ‘עץ חיים היא למחזיקים בה’, וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה? – לא תורה בשביל ישראל?! אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותה, על אחת כמה וכמה” (קהלת רבה א ט)

כאן הדברים חדים וברורים. רשב”י קובע באופן חד משמעי התורה נבראה עבור העם ולא להיפך. ומכיוון שהתורה נבראת בשביל ישראל, נצחיות התורה מעידה בהכרח על נצחיות ישראל.

את עקבות קביעה יסודית זו ניתן למצוא בכל מרחבי התורה.

בעקרונות ההלכה. משמעות העיקרון “ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא” הוא, שניתן לבטל את התורה לא ניתן לבטל את הישראליות – ישראליות קודמת לתורה. עיקרון פיקוח נפש דוחה את המצות נלמד מ”וחי בהם- ולא שימות בהם” (יומא פב). וכך מנמק רש”י את העיקרון: “טעמו של דבר, לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות. אמר הקדוש ברוך הוא תבטל המצוה ויחיה זה”. ואף ברכת התורה עצמה מעידה על סדר זה. אנו אומרים בברכת התורה “אשר בחר בנו מכל העמים”, בחירת ישראל קודמת ומתנה את “ונתן לנו את תורתו”.

בסיפור התורה. מתן תורה ארע רק בתום 2000 שנות היסטוריה מקראית (!). רק לאחר כל קורות ספר בראשית ותחילת שמות, המתארים תהליך ממושך של יצירת עם ישראל, מאדם – למשפחה – לעם, שקדם לקבלת התורה למרגלות הר סיני. ואף במעמד הר סיני פניית ה’ לעמו “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ…” המגדירה את הייעוד הלאומי, קדמה למתן תורה. גם האירוע הדרמטי-טראומטי של חטא העגל, חזר ואישש את היסוד הזה. משה שובר את לוחות הברית למרגלות ההר אך אינו מוכן להחליף את עמו שלו למרות כל משוגותיו וחטאיו. מובן שאין להפריד את עם ישראל מהתורה ואת התורה מעם ישראל. ההיסטוריה של עמנו לימדה, שכל מי שנטש את התורה או נטש את העם סופו שהתנתק מעם ישראל. ובכל זאת משמעות הקביעה היא שאם יהיה אירוע בו לא ניתן באופן זמני או נקודתי לקיים את שניהם אנו מצווים להישאר עם העם ולהשתדל בכל מאודנו להחזירו ולהשיבו אל דרך התורה. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל ירמיהו הנביא שחי בדור החורבן, דור קשה וסרבן. שלא רק שלא הועילו כל תוכחותיו הרבות לעמו אלא הוא עוד גמל לו בלעג, חרפה ועינויים. לאחר החורבן אותו צפה, הוא מקבל הצעה ממלך בבל לבא לבבל וליהנות מכבוד מלכים. אך הוא מסרב להצעה, הוא לא נוטש את ספינת עמו הטובעת ונותר עמו עד יומו האחרון. או כמו שאמר רש”י: “חביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות”.