(צילום: יח”צ)

הייתי תינוק צרוד, ילד ונער צרוד, צרידות ליוותה אותי גם במשך השירות הצבאי והישיבה. וכשבאתי לקבל אישור הוראה ושלחו אותי לרופא מומחה, הוא הציץ לתוך גרוני ואמר “איש צעיר, צר להגיד לך אתה לא במקצוע הנכון, תחליף מקצוע”. עניתי לו “ד”ר, תחתום על הטופס שאני כשיר, וכשיגמר לי הקול אחפש משהו אחר לעשות” מאז עברו 25 שנה. אני עדיין מורה (באופנים מגוונים). אבקש להקדיש את דברי הבאים לכל אותם מורים, שלמרות כל הקשיים, המשכורת, המעמד המקצועי, הם לא יחליפו את עיסוקם בשום מקצוע אחר. הם מורים, כי מורה אמיתי זו שריטה, או אהבה או פשוט צורך פנימי… המורים היו מאז ומעולם גיבוריו האמיתיים של עמנו, הרבה יותר ממלכים ולוחמים. אבקש בדברי הבאים לפסוע בעקבות גדול המורים.

לאחר ציווי ה’ את משה על מצוות הפסח השונות (שמותי יב) קורא משה לזקני ישראל ומוסר להם את דבר ה’ אך מוסיף דבר מה שאינו מופיע במקור הציווי: “וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה’, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ.” (יב, כו-כז)

משה לא חושב על הכאן ועכשיו, דאגתו נתונה לעתיד. הוא חושב על דור חדש שיקום בארץ, שמנהגי אבותיו יראו בעיניו זרים ומוזרים. דור שיביט במנהגי הוריו הגלותיים וישאל: “מה העבודה הזאת לכם” – בזלזול בלתי מוסתר (מכאן קצרה הדרך לבן הרשע באגדה). משה מכין את העם לאותו רגע בכך, שהופך כל אחד מישראל למורה “ואמרתם זבח פסח הוא לה'”. משה מניח בכך את היסודות לדיאלוג בין אבות ובנים שהוא תמצית מלאכת ההוראה. הוא עצמו שב ומכונן את הדיאלוג הזה בעוד פעמים נוספות (מכאן כמובן המקור ל”ארבעת הבנים” של ההגדה) למעשה ספר דברים כולו הוא סיכום שיעוריו האחרונים של המורה הגדול לעמו לפני הפרידה.

אם נרחיב מעט את המבט וניתן דעתנו לתרבות הסובבת את עם ישראל, היא התרבות המצרית, נעמוד על עומק משמעות מעשהו של משה. המצרים היו עסוקים עד מאוד בשאלת הנצח לכן יצרו את הפירמידות את מנהגי החניטה וכו’. גם משה חשב על הנצח אך הוא הקים לשם כך מערכת חינוך – אבא המלמד את בנו. כאשר נוצר חיבור בין שתי חוליות בין דוריות אלו, חיבור ששניהם מחויבים כלפיו, קמה ונבנית שרשרת הנצח. אותם פירמידות מזמן הפכו לאתר ארכאולוגי, עם ישראל חיי וקיים.

אבקש לטעון טענה נוספת. בדברים אלו של משה אנו מוצאים את העדות הראשונה לקיומה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה במשמעות העברה וורבלית – ה”איך” ולא דווקא התוכן המסוים – ה”מה”. למשמעות זו מתכוונת הגמרא במסכת גיטין (ס ע”ב) הדורשת את הפסוקים “כתוב לך את הדברים האלה”, “כי ע”פ הדברים האלה” “שדברים שבכתב אסור לאמרם על פה ודברים שבעל פה אסור לכתבם.” דברים שבעל פה אסור לכתבם כיוון שהם במהותם ביטוי לקשר חי וחד פעמי שבין מורה ותלמיד מסוימים, מפגש שבין שני סובייקטים.

דוגמה למשמעות זו (הגלויה ומצויה בכל דף מדפי התלמוד) ניתן למצוא בסיפור הבא “שנו רבותינו: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם? אמר לו שתיים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת, שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל גיירו. יום ראשון אמר לו – א”ב ג”ד למחר הפך לו (את סדר האותיות) אמר לו: והרי אתמול לא אמרת לי כך? אמר לו: לא עלי עצמי סמכת תורה שבעל פה גם סמוך עלי” (שבת לא ע”א, עם תרגום קל)

בעייתו של הגוי הייתה בחוסר אמון כלפי המורה, “שבעל פה איני מאמינך”- בגלל שאיני מאמין לך המורה. מכאן נבין את גערתו המוצדקת של שמאי. אולם הלל הענוונתן ידע כיצד לבנות את האמון שבין המורה לתלמיד. הוא מבסס את האמון בהוראת הבסיס של קרא וכתוב. תוך כדי מעשה ההוראה נוצר אמון הדדי. וכשקיים האמון ההדדי בין התלמיד לרבו מוקם קשר תורה שבעל פה כולו. לכך בדיוק התכוון משה. מאז בני ישראל במצרים ועד היום לא השתנה עקרון זה, גם אם התנאים החיצוניים משתנים כל הזמן. על מנת ליצור את שרשרת הזהב אנו חייבים לשים במרכז את הלימוד, זהו סוד הישרדותו המופלא של עם ישראל. איננו “עם הספר” (כפי שהדביקו לנו נכרים את הכינוי) אלא “עם הלימוד”. וכאשר מפעם לפעם באות רוחות שינוי ומבקשות לנתק את השושלת המופלאה, אסור להתפתות לכך. להקשיב לרוחות הזמן – כן. להיות פתוחים לשינוי – גם בסדר, אבל לא לנתק את השושלת. כל מי שניתק אותה סופו שהתנתק מעם ישראל (ע”ע צדוקים, נוצרים, קראים וכו’) לכך התכוון הנביא מלאכי המנבא: “הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…”(ג, כג-כד).