בסוף שנות השבעים, כשהורי החליטו להעתיק את מקום מושבם מתל אביב שוקקת החיים והפיח למושבה קטנה ושלווה אי שם בשרון, הייתי במשבר. בתור חניכת בני עקיבא באחד הסניפים הגדולים והמפוארים ביותר אז, תל אביב-מרכז, כשנכנסתי אל סניף בני עקיבא ברעננה, נראה היה לי שהגעתי לעולם אחר: חבריא ב’ מנתה אז, בימים טובים, כ15 חניכים, את החניכים בכל שבט בחבריה א’ אפשר היה למנות בשתי ידיים, מדריכים היה צריך לחפש בנרות כי לא ייבאו אז מדריכים מערים שכנות, כמו שעושים היום, ואת השיחה בערבי שבת העביר הורה תורן שהרצה לנו בדרך כלל על עבודתו…עולם אחר! כמו מפונקת אמיתית חזרתי הביתה במפח נפש והבהרתי לכולם שאני חוזרת לבד לעיר הגדולה, שם, איך נגיד את זה, יש בני עקיבא אמיתי.

אבל מהר מאוד התברר לי שטעיתי. את הרושם הראשוני, הפזיז והמתנשא החליפה התאהבות איטית. קשה מאוד היה שלא להיכבש בקסמה של המושבה הקטנה, וללמוד לגלות את החן שבסניף הקטן, המשפחתי והחברותי כל כך של רעננה. לפתע הבנתי כמה האינטימיות מכפה על הגודל, כמה הפשטות חשובה יותר מהחשיבות העצמית, כמה לגיל ולשבט אין משמעות כשכולם ביחד הם בעצם שבט אחד . פתאום הבנתי שהאמיתי זה מה שיש לי כאן מתחת לאף. התאהבתי (בסניף, ובעוד כמה בחורים נחמדים…) ונשארתי.

סניף בני עקיבא היה מורכב אז ממספר משפחות ותיקות ודומיננטיות, ועוד כמה נספחים חדשים כמונו, אבל הכל תיפקד כמו בתוך משפחה אחת גדולה. כשמדריך של שבט לא הגיע החליף אותו המדריך של השבט השני, או צירפו את השבטים וכולם פעלו ביחד. את כל הפעולות התחלנו בשירה במעגל, בנים ובנות ביחד. והשירים היו שירי קודש “אשרי יושבי ביתך” ו”אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל..”. את מופעי שבת הארגון הצגנו מול ההורים בישיבת בנ”ע רעננה. לא היה לנו מצגות וידיאו, לא הקלטות באולפן ולא פלייבקים לשירים. פשוט שרנו, ואיתי בר-לוי פרט אז באצבעותיו על מטאטא שהפך להיות גיטרה לצורך ההופעה.

אבל המושבה הקטנה הפכה לעיר, שכונות חדשות צצו בכל פינה בה היו אדמות ופרדסים, רחוב אחוזה התמלא ברמזורים, סניף בני עקיבא המשפחתי גדל והתעצם והוא מזכיר לי עכשיו את הסניף הגדול ההוא שעזבתי. ורק הסומק בלחיים והברק בעיניים, הבגדים המלוכלכים, והפרצופים הצבועים של הילדים שחוזרים בלילה מעוד ערב בחודש ארגון מזכירים לי שיש דברים שלא השתנו, ושאת חוויות ילדותינו שנצרבו עמוק בתודעתנו יחוו גם ילדינו, ואולי אפילו יבוא יום וגם הם יתרפקו בערגה באזני ילדיהם על ימי בני עקיבא העליזים של פעם.