בנאומו של עגנון עם קבלת פרס נובל [1966] בשטוקהולם, הוא עומד קבל עם ועדה, מול הוד רוממות המלך והמלכה ונושא את נאומו החשוב בו יש חיבור חזק למתן תורה.

“רבותי בשירה ובספרות מי הם?” מעלה עגנון בנאומו את שאלת ההשראה הספרותית. זו שאלה חשובה, כל סופר רגיל בה, ומחקרים ויצירות רבות דנו בה [כגון ביאליק, “התדע מאין נחלתי את שירי?”] “ממי קבלתי יניקה?” חוזר עגנון, תוהה על מקורותיו ומסרב להשיב ישירות, בטענה שאין ביכולתו של הסופר לדעת באמת מה הם מקורות יצירתו “לאו כל אדם זוכר כל טיפה ששתה ומה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה.” הסופר עצמו אינו יודע מי השפיע עליו, אולי זה עניינו של המחקר הספרותי, לא של הסופר.

ולמרות שלא כל אדם זוכר… משיב עגנון בהמשך דבריו את התשובה הבאה: “ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים עם פירוש רש”י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב”ם ז”ל”. [“מעצמי אל עצמי” עמ’ 91]. המילים “ראשון לכולם כתבי הקודש” מחברים את יצירתו הענקית של עגנון אל חג מתן תורה שמרכזיותו ועוצמתו מופיעה בסיפורי עגנון פעמים רבות. ללא מתן תורה לא הייתה לנו יצירה, לא יצירה דתית, רוחנית, תרבותית, ולא יצירה ספרותית. את אוצרות המחשבה, את עושר הכתיבה, את שפתו הייחודית שואב עגנון מכתבי הקודש, ממגוון היצירות שנוצרו בעקבותיהם[ מדרשים, משנה, תלמוד, ועוד]. למרות שרבים טוענים דווקא להשפעות זרות על כתביו, כגון קפקא ואף פרויד בתחום הפסיכולוגי, ועגנון עצמו מודע לטענות אלו “יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעוניי אפילו שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי”[שם]. הוא שולל מכל וכל דעות אלו ומעמיד את יצירותיו כתוצר של כתבי הקדש בלבד, וחוזר ומדגיש את חשיבות מעמד הר סיני לו הוא מקדיש לו את ספרו “אתם ראיתם”, שכולו קובץ של דברי תורה, דברי חכמים, מדרשים והלכות על מתן תורה. “לא מתוך עיניים רמות ולא מתוך רוח גבוהה” מעיד עגנון על עצמו, “קרבתי אל המלאכה לעשות ספר על מעמד הר סיני ומתן תורה, אלא לפי שדברה בהם תורה בקצרה…שמתי לבי לתור ולחקור מה משמיעים אותנו הכתובים ומה גילו בהם חכמים….”

חותמו של מעמד הר סיני טבוע בסיפורים רבים. “יודע אני שנשמותיכם כולן במעמד הר סיני היו, וכשיצרכם משיאכם לעשות עבירה חס ושלום, נזכרים אתם אותם קולות וברקים, מיד אתם מושכים ידיכם מן העבירה. אבל אילו הייתם בחג השבועות בקלויז שלנו, הייתם רואים דוגמה למעמד הר סיני והייתם עושים מצוות ומעשים טובים כל ימיכם” [מתוך “סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ’ 195]. בעיני הילד, המעלעל בסידור החדש שהביא לו אבא מן היריד, מעמד הר סיני וחג השבועות בקלויז חד הם, וכמו בהר סיני גם בקלויז הקטן על מתפלליו וקישוטיו טמון הכוח המרחיק את האדם מעבירה.

אציין בהערת אגב שנושא החטא, אותו מזכיר עגנון בהקשר זה, חוזר ומופיע בסיפורים רבים. לא תמיד נחלץ ממנה החוטא בזמן, לא תמיד הוא נזכר במעמד הר סיני שנשמתו הייתה בו, לעיתים הוא מידרדר ושוקע, שוקע ממש במימי הנהר [“המלבוש”, עד הנה עמ’ ש”ה], לעיתים הוא ניצל ברגע האחרון, ממש לפני השחיטה [“האדונית והרוכל”, סמוך ונראה, עמ’ 92] כאשר הוא נזכר, לאו דווקא במעמד הר סיני, אלא בקריאת שמע, ונס על נפשו מאימת המוות ומאימת החטא.

“נוכחותו של חג השבועות חזקה במיוחד בסיפור “הסימן” [האש והעצים, עמ’ רפ”ג]. הסיפור קושר את חג השבועות, עם השואה : “אותה השנה שבאה השמועה שנהרגו כל היהודים שהיו בעירי, דרתי בשכונה אחת משכונות ירושלים….לא עשיתי מספד על עירי, ולא קראתי לבכי ואבל על עדת ה’ שכילה האויב, שאותו היום שנשמעה השמועה…ערב שבועות היה…”.

בשונה מ”סיפור נאה של סידור תפילתי” קיים ב”סימן” שילוב קשה בין חגיגיותו של חג השבועות, לבין השמועה הנוראה על שואת עירו. מצד אחד רוממות הרוח של החג, התפילות החגיגיות, הלבוש החדש, קישוטי החג התלויים על קירות הבית, מאידך השמועה הקשה, האבלות האסורה בחג. הסיפור כולו נע בין הקטבים של אבל לשמחה, האיפוק לצעקה. בקונפליקט זה מנצחת דווקא השתיקה והאלם. הם הם הביטויים ההולמים את הכאב הנורא “הגיעו ימים שכל אדם שומר את אנחתו לשם עצמו. ומה ייתן ומה יוסיף לי אם אספר לאדם מה שאירע את עירי, והרי אף עירו לא נפלטה מאותה צרה” [שם, עמ’רפ”ה].

מתן תורה הוא איפוא התשתית לסיפורי עגנון. תשתית שהיא בסיס ומקור ליצירותיו. היא חוזרת ומהדהדת בסיפוריו כחוויה רוחנית ולאומית חד-פעמית, כחוויה המרחיקה את האדם מן החטא, כחוויה המתקשרת במלוא ניגודיה אל השואה, מתנגשת עימה ומולידה את השתיקה, בבחינת “וידום אהרון”.