“וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:” (מב, כא)

למה אני מדבר על מהירות הקול? כי כאשר ארעו הדברים בפועל קולו של יוסף, תחנוניו ובכיו לא נשמעו. כך תוארו אז הדברים אחרי : “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.” (לז, כ-יט) “בעל החלומות” הם קוראים לאחיהם אין כאן שום רגשות אחווה אלא ניכור וריחוק, המאפשרים להם לחשוב על מחשבות רצח. כידוע הומר הרצח בהריגה “בגרמא” ע”י השלכה לבור: “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”.(לז, כג-כד) האחים רואים ביוסף איום, אותו מסמלת כתונת הפסים, ולכן הם כה ממהרים להפשיט אותו ולהשליכו עירום לבור. מה קרה שם האם צעק? האם התחנן? ברור שכן, אולם אז קולו לא הבקיע את הלב האטום, שעוד היה מסוגל לשבת ולאכול לחם…

שבע עשרה שנה לקח לקול האח הצועק מן הבור להבקיע את ‘מקדם הקשיחות’ של לב האחים, עד שהגיע לאוזן הפנימית האוזן השומעת באמת. שבע עשרה שנה יקח לצעקות המודחקות של יוסף לחזור מהעבר, לטלטל את הלב, להתחיל להניע תהליך ארוך ועמוק של תשובה. תשובה שתושלם בנכונות יהודה יוזם המכירה, לערוב לאחיו, להיות לעבד במצרים תמורת השבת בנימין לאביו הזקן. עורלת אוזן הלב היא תופעה אנושית מוכרת. שעה שמשה משמיע לעם ישראל את בשורת הגאולה אותה קיבל ישירות מאלוקים תגובת ישראל עגומה עד מאוד: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט). העם כל כך מודכא ומושפל שלא מצליח לשמוע ולהבין את גודל הבשורה.

לעיתים הכבדת האוזן הפנימית היא גוף העונש כמו בישעיהו המתנבא: “הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ.” (ישעיהו ו,י) הנביאים דברו ודברו והעם לא שמע, דבריהם לא נכנסו אל ליבו, העם חסר את בינת הלב שבלעדיה לא תתכן תשובה. לכן, כששלמה המלך עומד לפני אלוהיו הוא אינו מבקש עושר, כבוד או אריכות ימים, הוא מבקש לב שומע: “וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:” (מלכים א ג, ט) אדם נטול ‘לב שומע’ נעדר יכולת שיפוט אמתית בין טוב ולרע. אפשר ללמד מחשב לתעד ולהגיב לקולות ע”י אותות חשמליים מסוימים, אך מחשב לא יכול לשמוע, רק אדם שומע. בעצם תמצית היות יהודי הוא בפיתוח אותה שמיעה פנימית המגולמת במילים, עליהם אנו חוזרים בוקר וערב “שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה’ אֱלוהֵינוּ, ה’ אֶחָד.” אם נשוב אל עצמינו, לא אחת פוקדים גם אותנו ואת תלמידינו קשיי שמיעה. תפקידנו הוא לאמן את אותה אוזן פנימית בשמיעה צלולה ורגישה. מה עלינו לעשות כשאנו נתקלים באוזן אטומה (אנו כמחנכים מכירים תופעה זו היטב)? גם אז אסור לנו להתייאש, חובה עלינו להמשיך ולהשמיע דברי אמת. מתי שהוא, המילים יכנסו אל הלב, כמו שראינו אצל אחי יוסף. זה יכול לקרות גם לאחר שנים רבות.

ר’ מנדל מקוצק, שאל על הפסוק מקריאת שמע: “והָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ” (דברים ו, ו).- “מדוע כתוב על לבבך ולא בלבבך?” והשיב: “יש שעות שבהן הלב סגור ולא ניתן להכניס לתוכו דבר. אבל גם אז אין להתייאש! יש לשים את הדברים על הלב, ולצפות כי תגיע שעה שבה ייפתח הלב והדברים יפלו לתוכו פנימה”.

אסיים בציטוט של חנן פורת ז”ל שאמר לנו את השורות הבאות: “גם אם נדמה לכם לעתים שהנכם מדברים אל הקיר, והדברים נופלים על אוזניים אטומות – אל תתייאשו. הוסיפו דַבֵּר ויהי מה! דְּבר אמת – גם אם יתמהמה – עוד יישמע!”