אפתח בגילוי נאות. השבת אני חוגג את “שבת בר מצווה” של שנת היובל. והיות ושבת זו היא הסוגרת את שנתון ילידי 66 (תמיד הייתי הילד הכי קטן בכיתה…) אבקש להתבונן מעט, במשמעות גיל זה (במוקדם ומאוחר רלוונטי לכולם). המשנה במסכת אבות (פ”ה מכ”א) אומרת: “הוא (יהודה בן תימא) היה אומר בן חמש שנים למקרא … בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה…” פרשני המשנה הסבירו שיהודה בן תימא למד, שגיל חמישים הוא “גיל עצה” מהלויים. הלויים שרתו בקודש מגיל שלושים (לאחר חמש שנות הכשרה) עד גיל חמישים. לאחר גיל חמישים הם לא נטלו עוד חלק בעבודה פיזית במקדש ועברו ל’ושרת את אחיו’ ע”י מתן עצה והדרכה. [ברטנורא ומגן אבות לתשב”ץ]. “המאירי” האיר על האיכות המיוחדת של עצה בגיל חמישים בדברים הבאים:

“בן חמישים לעצה- כלומר שעצתו ראויה, כי העצה אמנם צריכה שני דברים: אחד מצד שכל האדם ואחד מצד שראה מנסיונות הזמן כמו שאמרו חכמי המוסר: ‘הימים יזוקקו חכמות’ וכשהגיע לחמשים כבר ראה מן הנסיונות הרבה ועדיין הוא בתוקף שכלו כלומר שלא נטה עדיין שכלו לערוב ונמצאת עצתו מזוקקת מצד ב’ הדברים הצריכים לה”.

על פי המאירי, ניסיון וחכמת חיים נרכשים מתוך חוויות החיים, לפני גיל 50 האדם נעדר ניסיון חיים מספק. לעומת זאת, לאחר גיל חמישים מתחילה נסיגה בחדות האינטלקטואלית וביצירתיות (ממש מעודד…) בגיל חמישים ישנה התמזגות של שני צירים, של ניסיון חיים עשיר עם שכל בהיר. בכך יכולתו לייעץ, מצויה במצבה האופטימאלי.

בעצמי הבנתי מאוחר יותר, את אותה עצה שב”גיל עצה” גם באופן הפוך. הבנתי, שבגיל חמישים מפתח האדם את היכולת – לקבל עצה. לפני כן נדמה לו שחכמתו ודעתו שלו הם הנכונים ביותר ואין בלתו. רק ברבות השנים הוא רוכש מעט ענווה, הוא מבין שיש גם מעט חכמה אצל אחרים וטוב להקשיב להם, לקבל מהם עצה ותבונה…. וישנה דרך הבנה אחרת אותה פותח שלמה המלך ב”משלי”. כך אומר הפסוק: “מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.” (משלי כ, ה): את הפסוק הסביר המדרש תוך קישורו לפרשתנו (מתי שהוא זה היה צריך לבא…):

“ויגש אליו יהודה וגו’ כתיב (שם כ) מים עמוקים עצה בלב איש וגו’ משל לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל, ונימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין. כך, לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר, עד שעמד על לבו:” (בראשית רבה צג) על פי המדרש “איש תבונות” היה יהודה הניגש באומץ לדבר בפני השליט חתום הפנים, ובחכמת לב השכיל לטוות נאום מזהיר, שבאמצעותו הצליח לדלות את העצה, שהייתה טמונה ומכוסה בתוכו. יהודה ידע כיצד לפרוט על מיתרי לבבו של האיש, עד שגילה את צפונות ליבו והתוודע לאחיו “אני יוסף העוד אבי חי”.

מקרה יהודה ויוסף הוא כמובן דוגמה המצביעה על הצורך האנושי במפגש עם איש תבונות חיצוני, שבאמצעות עצתו יצליח האדם לדלות את אותם מים עמוקים שבתוכו. אדם זקוק למישהו היודע ומיומן בהקשבה פנימה ומסוגל לסייע לו בעצה טובה, לחשוף את מסתרי ליבו שלו, שלא פעם בלתי מודעים או מודחקים מתודעתו. בגיל עצה באדם עצמו מבשילה התבונה הנדרשת להעמיק ולהיפתח לאותה עצה עמוקה שבתוכו. בדרך רמז אפשר להסביר “מים עמוקים עצה בלב איש” הכוונה מ-ים, מגיל י”ם (50 בגימטריה) עצה בלב איש וכו’.

וזו העצה אותה אני מייעץ לעצמי. זהו גיל לעבוד כלפי פנים, לחתור אל אותו מעיין מים חיים נעלם המבקש לגלות אותו. חבל לבזבז פרק חיים זה על עוד מאותו דבר, עוד קריירה, עוד כסף, עוד טיול לחו”ל, עוד מרוץ החיים… כל אלו בסדר אך אין בהם באמת חדש, חבל להחמיץ את אותו גילוי מרגש המתבקש מהגיל. מאחל לכל ילידי 66 ולעצמי לזכות לעצה טובה, לתבונת הלב, למים עמוקים וטובים…