ליל הסדר התשס”ב זכור היטב לכולנו. מחבל נושא חגורת נפץ נכנס למלון פארק בנתניה במהלך סעודת ליל הסדר והפעיל את מטען הנפץ. בפיגוע הקשה נרצחו 30 איש ונפצעו 130, בהם קשישים רבים שלא יכלו לערוך את הסדר בביתם ובאו לחג למלון. הפיגוע הרצחני זעזע את כולנו במיוחד בעיתוי המצמרר בו אירע, שפרט על נימי הכאב הקולקטיבי של עמנו רצופים עלילות דם ופוגרומים. הפיגוע דחף את ממשלת ישראל שעד אז הייתה משותקת, לצאת למבצע חומת מגן, שהשיב את השליטה הביטחונית בנעשה ביו”ש לידי צה”ל. כמעט דרך מקרה בבית כנסת מרוחק עד מאוד שבמנהטן פגשתי את הרב אשר וייס בתפילת שחרית. בתום התפילה הוא נשא מספר מילים לבקשת הקהל והחזיר אותנו לרגע לאותו פסח ולדברים אותם אמר לקהילתו באותם ימים קשים. 

הרב אשרי נקלע בשואה לגטו קובנה ושם שימש כפוסק הלכה (הוא היה סגן הרב הראשי בגטו אולם כיוון שהרב הראשי היה חולה הוא היה המשיב העיקרי) את פסיקותיו טמן באדמת הגטו ולאחר השואה הוא פרסם אותם בספר “שו”ת ממעמקים”. באחת מתשובותיו הוא מספר כיצד בערב פסח הגיע אליו יהודי חסיד עם פנים מרוסקות שותתות דם. בראשו עברה המחשבה שבוודאי היהודי בא לשפוך בפניו את מר ליבו, לשאול אותו שאלות וספקות על אלוקים ודרך הנהגתו את העולם. אולם היהודי פתח וסיפר כי עשה מאמצים עילאיים להשיג מעט קמח בגטו על מנת להכין מצות כשרות לפסח. הוא נתפס ע”י איש ס”ס והוכה על ידו קשות על העברה החמורה של “קיום פולחן יהודי”. במכות הקשות איבד את שיניו. שאלתו הייתה, אם יכול לאכול מצה שרויה בפעם ההיא כי זו האפשרות היחידה שעמדה בפניו, בניגוד למנהג המשפחה להחמיר ב’שרויה’. הרב ענה מה שענה, אולם עיקר התפעלותו הייתה משאלתו של אותו יהודי חסיד. הוא לא שאל למה? למה זה מגיע לנו? לשם מה אנחנו סובלים כל כך? אלא שאל: מה מצופה ממני לעשות? גם במצבים הקשים ביותר. משאלתו של האדם אתה למד על גדולתו הנפשית (עד כאן דברי הרב וייס).

הרשע בהגדה שואל “מה העבודה הזאת לכם”. הוא שואל את שאלת הלמה, למה צריך את כל הטרחה הזו של חג הפסח. לעומתו החכם שואל: “מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה’ אלוקינו אתכם”. הבן החכם בניגוד לתם מודע למורכבות העולם, הוא יודע שיש עדות, חוקים ומשפטים, יש לו יכולת הבנה והבחנה משוכללות. אולם, הבסיס האמוני לשאלה אינו שונה מזה של התם. גם הוא נמנע מלשאול את שאלת ה’למה?’ ומתמקד בשאלה מה מצופה ממני כיהודי לעשות. גם אצלו קיימת תמימות אמונית. ולכן התשובה על שאלתו “ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו'” – למד אותו הלכה, למד אותו מה הוא נדרש לעשות בכל המצבים המשתנים של החיים. כמו הבן חכם היה אותו חסיד מגטו קובנה שרצה לדעת את דרישת ההלכה ממנו גם במצבים והאתגרים הכל כך קשים שהחיים העמידו בפניו.

היום תמימות אמונית שכזו אינה מצויה. אנו ובנינו מרבים לחקור ולדרוש, שואלים ‘אם אני מתחבר’, ‘למה זה שווה לי’? ‘מה הטעם בכלל לכל העניין’? וכדומה… דומני שדווקא ליל הסדר הוא יומם של המאמינים התמימים שיש בהם חכמה ויכולת הבנה מעמיקה אך נמנעים במודע מלשאול למה? שמילא אין עליה תשובה ומתמקדים בשאלת מה נדרש ממני. בנים אלו הם שזכו לצאת ממצרים, הם שקבלו את התורה, הם שנכנסו אל הארץ, הם ששרדו את כל הגלויות, הם אלו השבים ומניחים את היסודות לראשית צמיחת גאולתנו.