מטרת השופר ע”פ המדרש הנ”ל היא להזכיר לה’ את זכויותינו. למעשה, זהו אחד משמותיו של חג זה – “יום הזכרון”. לכאורה, מרכיב הזכרון הינו התמצית של ראש השנה. הדבר מצריך עיון, האם הקב”ה “הכל יכול ורואה הכל” צריך את תזכורתנו, אנו המוגבלים אשר “מעפר אנו קרוצים”? הרי “נפח” הזכרון האלוקי אינו סופי ואינה מוגבל!!! מהו אם כן עניינם של הזכרון וההזכרה?

יתכן והתשובה נעוצה בלשונו של הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ג ה”ד): “אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה” . הרמב”ם מקשר גם הוא את השופר לזכרון, אך על פי הרמב”ם ,בניגוד למשתמע מהמדרש הנ”ל, התזכורת ממוענת לנו ולא לריבונו של עולם. התזכורת באה מתוך מטרה להקיץ אותנו מהתרדמת בה אנו שקועים ומהציניות בה אנו מתבוססים.

אמנם, אם נעמיק נגלה שאין כל סתירה בין דברי הרמב”ם לדברי חז”ל המוזכרים לעיל. התפיסה הבסיסית של התשובה מבוססת על ההבנה שיחסו של הקב”ה אלינו הוא השתקפות של מעשינו – “שובו אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג’, ז’). ככל שאנו קרבים אל ה’, ה’ קרב אלינו. הדבר דומה ל”אפקט המראה”, ככל שאדם מתקרב לדמותו המשתקפת במראה, דמותו קריבה אליו.

למעשה, שלוש מצוות מרכזיות בראש השנה מבוססות על יסוד זה. מצוות השופר, מצוות התשובה ומצוות התפילה, הינן מצוות אשר אין די בקיום מעשי שלהן בכדי לצאת ידי חובה. המעשה הגשמי חייב להיות מלווה ומלובש במעשה רוחני דק יותר המבוסס על הכוונה, בכדי לקיים את המצווה בשלמותה. “תפילה בלא כוונה – כגוף ללא נשמה”. תשובה ללא חרטה אמיתית וקבלה לעתיד, ריקה היא מתוכן ואינה מתקבלת. כן גם הדין בשופר. שמיעת קול השופר ללא כוונה לצאת ידי חובת המצווה אינה מועילה: “…וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע”פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו” (משנה, ראש השנה ג’, ה’)

מגמת המצוות של ראש השנה הינה הפנמה. אם בזמן שמיעת קול השופר אנו זוכרים את ייעודינו, את חובותינו ואת מחויבויותינו, אזי ה’ שומע גם הוא ומאזין לקול השופר ברחמים. קבלת התפילות כלפי שמיא, מותנית היא באופן הקבלה שלנו ובאופן בו התפילות פעלו עלינו, זעזעו אותנו ורוממו את דרגתנו הרוחנית. אם נפנים את החוויה הרוחנית של שמיעת קול השופר, של התפילה ושל התשובה, מובטח לנו שפעולות אלו תהיינה רצויות לפני אדון כל. המשוב על מעשינו הוא מיידי. אם חשים אנו בשינוי הרוחני המתחולל בקרבינו, מסתמא הצלחנו במשימה.

 

בעיצומו של חג קדוש זה, ראש השנה, זוכים אנו להזדמנות נדירה, הזדמנות לפתוח את לבבנו לשמע קול השופר, ולהאזין ל”אני” האמיתי שלנו, לקול ה’ הקורא אלינו מבפנים, מתוך נשמתנו הטהורה. אל לנו להפנות עורף בפני קריאה פנימית זו. אל לנו להתפלל בשגרתיות כבכל יום ויום. שומה עלינו להתרגש, להתלהב, להזדעזע ואף להזיל דמעה וכבר הבטיחנו האריז”ל שכל המזיל דמעה בתפילות הימים הנוראים, מובטח לו שתפילותיו לא תחזורנה ריקם.

אכן, אין כל צורך להזכיר פרט כלשהו לריבונו של עולם. אנו צריכים לתזכר את עצמנו. עלינו לזכור ולהזכיר את קדושת היום, את ההזדמנות הבלתי חוזרת, את כוחו של האור האלוקי המתגלה עלינו ביום זה ואת טהרתה של נשמתנו. אם אכן נעשה זאת כראוי, נזכה שגם ריבונו של עולם יזכרנו לטובה, ע”פ הכלל המלווה את ימי התשובה – ” שובו אלי ואשובה אליכם”