“נוילנד” מוצגת ברומן בניגודה ל”אלטנוילנד”. ארץ חדשה, בניגוד לארץ- ישנה-חדשה. חזונו של הרצל, ייסודה של מדינת היהודים על אדמת ארץ ישראל מול ארץ חדשה המוקמת על אדמת ארגנטינה ומגשימה חזון שלא הוגשם ב”מדינת המקור” כפי שהיא מכונה ברומן.

רק אכזבה קשה, תסכול, פצע עמוק וחוסר אמונה בעתידה של המדינה על אדמת ארץ ישראל, יכולים להוליד רומן כזה, המעלה על נס את הקמת המדינה בארגנטינה. מדינה שבה מיוצגת היהדות במיטבה “…בעצם אתם יכולים להמציא מחדש יהדות שהולמת אתכם” [עמ’ 482], מדינה שבה מתגשמים כל התקוות, החזון הציוני קורם עור וגידים “, כי מדינה שאין לה חזון זה כמו משפחה שאין בה אהבה, ואם אין אהבה, בשביל מה לשמר את המשפחה”.

הבריחה של מני פלג, גיבור הרומן, אל ארגנטינה באה מ”פצע פתוח”, פצעי המלחמה שנחרתו בנפשו ללא תקנה. ועל כן הוא מצליח לסחוף אחריו פגועי מלחמה והלומי קרב המחפשים תרופה לפצעיהם ומוצאים אותה במקום מרוחק מקרבות, כי “כל ארגון שתקים במדינת המקור יפלוש לטריטוריה של מישהו, ולכן יתויג…ומיד יקומו לו אויבים.” [עמ’ 489]. מני בורח מהבית, לא משאיר אחריו מכתב, סימנים, לא מתקשר בטלפון, מנתק כל קשר עם אשתו ילדיו, כי הוא מאמין שרק כך, על ידי התנתקות מוחלטת מהעבר אפשר לבנות עתיד טוב יותר, תבנית חברתית ומדינית חדשה, המחקה את ערכי העבודה, הקולקטיב, השיתוף והתרומה לחברת העמים, קופי של החזון הציוני, בניכר.

האומנם אלה רק פצעי המלחמה שהובילו את המחבר לרעיון “אוגנדה” [שעלה לפני למעלה ממאה שנים]? ואולי שבר עמוק יותר, שבר ערכי, משפחתי, חברתי הם שהובילו אל החזון ההזוי?

ואכן עד שמגיע הרומן בחלקו האחרון למדינה החדשה בארגנטינה, הוא חושף את המציאות בארץ: מערכות זוגיות העומדות לפני קריסה, יחסי אבות-אמהות-בנים- בנות מעורערים, יחסים אנושיים ריקים מתוכן. זהו איפוא סופה של חברה פוסט מודרנית שלא הצליחה לבסס ולהפנים את ערכי היסוד שלה, היא “בורחת מבשורה” מהתמודדות, ממאבק על צדקת דרכה, ומציעה פיתרון הרחק מגבולותיה. שם “בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות”???