דרכו של אברהם סלולה, הקב”ה מנחה אותו לאורכה, והייעודים הטובים שמייעד הקב”ה לו ולזרעו מודגשים: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (י”ב, ב’-ג’).

ברם בניגוד לדרך האופטימית בה פותחת הפרשה, פותחת הפטרת פרשת לך לך בדרך שונה בתכלית: “לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה’ וּמֵאֱלֹקַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר” (מ’, כ”ז), היא מדברת על דרך משובשת וקשה של עם סובל ונרדף. נדמה כאילו הייעודים שהובטחו לאברהם נגוזו, וההנאה והטובה האישית אודותיהם דובר הפכו לחלום רחוק.

כיצד ניתן לגשר על הפער בין הדרך הפלאית של אברהם, בה פותחת הפרשה לבין הדרך האבודה והמתסכלת של צאצאיו בה פותחת ההפטרה?

תשובה על האמור ניתן למצוא בדברי הנחמה שמרעיף הנביא ישעיה על העם המיואש ואובד העצות . “הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹקי עוֹלָם ה’ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:… אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹקיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי” (מ’, כ”ח-מ”א, ט’).

הנביא קורא לבני אברהם לזקוף קומתם, להרים מבטם, ולבחון את המכלול. המהלכים הגדולים שהובטחו לאברהם אבינו מתקיימים. אמנם יש נפילות בדרך, ואף נפילות קשות, אך כולן כשלונות רגעיים כחלק ממהלך נצחי: “בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה’ (ישעיה נ”ד, ז’). בשורה זו ניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר” (בראשית ט”ו, ט’-י’), ומפרש רש”י (שם, י’): “ואת הצפור לא בתר – לפי שהאומות עכו”ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים …וישראל נמשלו לבני יונה … ואת הצפור לא בתר – רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם”.

הצפור מסמלת את נצח ישראל. אין לה כוחות פיזיים כפרים, אילים ושעירים, היא שברירית וקטנה, וכוחה בפיה: “הקול קול יעקב”, אך על אף היעדר חוסנה, היא הנצחית: “ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ”.

אך לא בכך מסתכמת הברית: “וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” (שם, י”ב-י”ג). על פסוקים אלה דרשו חז”ל (בראשית רבה, מ”ד, י”ח) “ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן”. רגעי האימה והחושך צפויים מראש, אך הכרחי כי נבחין כי גם רגעים קשים אלה הנם חלק ממהלך גדול.

הרגעים המתסכלים, הרחוקים כל כך מההבטחה “לך לך – להנאתך ולטובתך” מביכים בפרט את הדור הצעיר, הנמרץ, הצמא להכוונה, הכמה לדרך, כפי שמתנבא ישעיה בהפטרה: “וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ” (מ’, ל’). יש צורך בבגרות ובבשלות על מנת שלא להתייאש: “וְקוֵֹי ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ” (מ’, ל”א). נדרשת תקווה, ראיה מרחבית, ויכולת לשאוב אמונה ממקור הנצח, מן הידיעה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. אין לאבד אנרגיה ומוטיבציה, אלא להמשיך ולשאוב מים ממעייני הישועה, מאותו מעין בלתי נדלה, הנותן כח לשותים ממנו – כח להחליף כח, להמשיך לרוץ ולעולם לא להתעייף.