על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב.

על האש המבוערת, על המים הזכים, על האיש השב הביתה מן המרחקים.

על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב. על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק.

אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה, השיבני ואשובה אל הארץ הטובה.

את השיר הפשוט והמקסים הזה כתבה נעמי שמר ב1980 לאחותה שהתאלמנה. השיר אומץ כהמנון ע”י מתנגדי הפינוי והריסת הישובים בסיני, שהתחולל באותם ימים, כחלק מהסכם השלום עם מצרים. מעשה לא יסלח זה, הביא להשמצתו והשתקתו (וגם של שמר עצמה) ע”י קומיסרי התרבות המקומית. אולם פשטותו העמוקה של השיר יכלה להם, וגם לאחר שכבר נשכחו הם וגיבובי טוריהם, השיר לא נשכח ולא ישכח. עיוננו הפעם בפרשה מבקש לחשוף את שורשיו הקדומים של השיר.

יעקב הבורח לחרן במצוות הוריו נשאר ללון לילה נוסף על אדמת המולדת. באותו לילה הוא זוכה לאחד החלומות הנשגבים ביותר לו זכה אדם, חלום הסולם המוצב ארצה וראשו בשמים, ומלאכים העולים ויורדים בו. בחלום הוא זוכה להתגלות אלוקית והבטחת הזרע, הבטחת הארץ ושה’ ישמור אותו בכל אשר ילך. יעקב מתעורר משנתו מבין את קדושת המקום ובונה מצבה. ואז פונה אל אלוהיו בתפילה:

“וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.” (בראשית כח, כ-כב)

אמת, התאכזבתי… זה הכל? האם אלו לא דרישות צנועות מידי? אברהם שעה שזכה להתגלות דומה (בברית בן הבתרים) דואג לעתיד העם (“במה אדע כי אירשנה וכו'”) ואילו יעקב כל דאגתו נתונה לעצמו, לשמירה בדרך, ללחם ואכול ובגד ללבוש?

ועוד, מה פשר התנאי הזה שמתנה יעקב עם אלוהים “אם יהיה אלהים עמדי” ואם לא? וכי ראוי להתנות את האמונה בה’ בסיפוק צרכים אישיים? למה לא למד מאביו יצחק שהיה מוכן להקריב את עצמו למען האמונה?

ומדוע למרבה הפלא בחר ה’ דווקא ביעקב, לאבי האומה הישראלית ולא באברהם, או ביצחק?

דומני שהתשובה לשאלות צריכה להינתן כמכלול אחד בהבנת דרכו המיוחדת של יעקב, שנבחרה להיות הדגם עבור בניו בדורות הבאים.

יעקב מלמד את האמונה באל אישי ולא אל אוניברסאלי טרנסצנדנטי, אלהים של “אהיה עמך”, אלהים המלווה את המאמין ברגעי חייו הגדולים והקטנים, בתקופת גאות אך גם בשפל כמו ירידה לגלות ארוכה וקשה בבית לבן.

יעקב מגלה את סוד השרידות המופלא של העם היהודי שמתחיל מהבית מהתא המשפחתי. הוא נמנע ממלחמות מיותרות, הוא מתרחק מפוליטיקה עולמית וקשרי חוץ, עיקר מעייניו נתונים פנימה אל הנעשה בתוך הבית, לפרנסה, לחינוך ילדיו.

יעקב מלמד שכח עמידה ויכולת התמודדות עם משברי החיים אינם נקנים באירועים מרוממים ונוראי והוד אלא בשגרת חיים אפורה. אמונה המסוגלת לגלות את נוכחות ה’ גם בתוך שגרת החיים, בצרכים הבסיסיים של מחסה, הגנה, מזון ולבוש.

דווקא דבריו של יעקב נותנים את הפתרון לחלום הסולם, סולם, שאמנם ראשו בשמים ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו אולם בסיסו מוצב ארצה. סודו של יעקב הוא ביכולת למצוא מקום בארץ להציב בו את רגלי הסולם. ארץ של שגרת חיים, עבודה ועמל, קשיי פרנסה וקשיי משפחה. דרך היודעת לגלות את קדושת החיים בחיים עצמם. דרך שיש בה הרבה מאוד צניעות ואיפוק אולם מתוכה דווקא זוהרת אותה קדושת החיים. באופן זה הפך יעקב לישראל, והתווה את הדרך עבור בניו, בני ישראל. נעמי שמר בשיר בו פתחנו כמהה ומבקשת ממש את אותם דברים יסודיים ופשוטים הולכת בדרכו של יעקב ישראל. וגם אנו נצטרף לאותה תפילה:

על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב.

אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה

השיבנו ונשובה אל הארץ הטובה.