"מה עשית הקיץ?" שאל הסטודנט שישב לידי בשיעור מדיניות החוץ הקנדי שלי באוניברסיטת מקגיל.

נבהלתי, ואז סטיתי. "יועץ לקייטנות יום בטורונטו," אמרתי.

לא יכולתי להזכיר את הטיול שלי בתגלית, ההתמחות בישראל או היועצת שלי במחנה הקיץ היהודי הציוני שלי בנובה סקוטיה. לא יכולתי להזכיר את תוכניות הקיץ שלי, כי מקגיל הייתה ביתם של כמה מההפגנות הפרו-פלסטיניות הארסיות ביותר והמאהל הראשון בקנדה. כשהתלבשתי ליום השיעורים הראשון שלי השבוע, כשחזרתי למקגיל כסטודנט ב', החלטתי שלא לענוד שרשרת של מגן דוד.

למתבונן המזדמן, הקמפוס של מקגיל במונטריאול מקסים – מקום מפלט שליו מעיר שוקקת חיים. השוכנת למרגלות הר רויאל, האוניברסיטה המפורסמת המכונה "הרווארד של קנדה" שוכנת מאחורי שערים מקודשים, הירוק שלה בוהק עם דשא טרי.

לעומת זאת, עבור סטודנט יהודי, כמוני, הליכה בשערי מקגיל דורשת ניווט זהיר כשאני מתחמק מחוברות אנטי-ישראליות. שדה הדשא החדש, שנחסם על ידי סרט בידוק, הוא תזכורת לנזק שנגרם למקגיל מהמאהל שנמשך חודשים ארוכים.

עבור סטודנטים יהודים פרו-ישראלים במקגיל (אפילו כאלה שאינם תומכים בממשלת ישראל הנוכחית, כמוני), החזרה האופיינית להתרגשות בקמפוס מתעכבת על ידי הפחד מהאנטישמיות בעבר, בהווה ובעתיד.

7 באוקטובר במקגיל

המאהל השתלט על החצי התחתון של הקמפוס באפריל האחרון, ימים ספורים לאחר שהלכתי הביתה. מפגיני המאהל השחיתו בניינים של מקגיל, שברו חלונות בשטח ותקפו לכאורה קצין ביטחון. למרות שהמאהל פורק למרבה המזל ב-10 ביולי, ההפגנות נמשכו. בכל יום ראשון מתאספים אלפים ועוברים דרך מרכז העיר מונטריאול.

מהדירה החדשה שלי ליד הקמפוס, אוכל לשמוע קריאות נוזפות בישראל מחדר השינה שלי. בהסתכל מהחלון שלי אוכל לראות פוסטרים שגובלים לעתים קרובות מדי באנטישמיות: "גלובאל את האינתיפאדה" ו"אין אזרחים בישראל".

אני מפחד מהמחאה הראשונה של הקמפוס המאורגן על ידי סטודנטים ביום שישי הקרוב. ("קח בחזרה את הקמפוס שלך" מכריז על הפרסומת שלו המופצת ברשתות החברתיות.) זה בלתי נמנע: מפגינים חוסמים שבילים בקמפוס וניתן לשמוע את קולם אפילו מהקומה העליונה של הספרייה.

אני מבין את הזכות להפגין בדרכי שלום. אבל כשאני שוקל אם המפגינים הפרו-פלסטינים בקמפוס מביעים דעה פוליטית או רטוריקה מלאת שנאה, האחרון הוא לעתים קרובות מדי התשובה.

דבריהם מנובמבר האחרון חקוקים במוחי: "הציונות היא המניע של הכל, אפילו המחשבות שלך. מי שיש לו הכי הרבה כסף קובע את החוקים. הציונות היא ה-51% שמכתיבים את רצונם ל-49%".

ראיתי שלטים עם איורים של פרופסורים יהודים של מקגיל המזוהים עם מוסדות אקדמיים ותכניות ישראליות מכוסים בדם מזויף, אשמים אוטומטית בכל קשר עם ישראל.

ביום הראשון שלי ללימודים בשנה שעברה, עברתי בקמפוס עם חברים חדשים (שרובם לא היו יהודים) שהכנתי מפרוש, שבוע של פעילויות חברתיות לשנים ראשונות לפני תחילת הלימודים. התרגשתי שפגשתי אנשים חדשים מכל רחבי העולם שאיתם חקרתי את אולמות האוכל והספריות של מקגיל, הידידות שלהם הקלה על ההתחלה המדהימה ללמוד באוניברסיטה.

חודשיים בלבד לאחר מכן, נתקלתי לראשונה באנטישמיות מאותם אנשים. חבריי החדשים הגיבו בשלילה לאירועים שניהל הלל. אחר תייג את 7 באוקטובר כאקט של שחרור. הם פרסמו מחדש פוסטים באינסטגרם שטענו שהטרגדיה של ה-7 באוקטובר הייתה מוגזמת.

למרות שהייתי פתוחה לשיחה על הסכסוך, לא הייתי מוכן לקבל אנטישמיות או הכחשה של התקפת חמאס. עד סוף אוקטובר, איבדתי כמה מהחברויות שיצרתי רק שבועות לפני כן. ההתרגשות והביטחון שהיה לי כל כך בר מזל למצוא נעלמו.

קמפוס השתנה

השנה, האבטחה מקיפה את הקמפוס. כמה שומרים עומדים סביב השערים, שם יש קומץ מפגינים בכל שעה. עוד פזורים בשבילים בקמפוס, ולכל בניין יש אבטחה בקרבת מקום. למרות שהביטחון שם כדי להגן עליי ולגרום לי להרגיש בטוח, הנוכחות שלהם מרתיעה. למה מאבטחים חייבים לעמוד על המשמר בקהילה של אנשים בעיקר בגילי, כולם שם בשביל החינוך והזרימה החופשית כביכול של רעיונות?

הממשל של מקגיל התייחס לנושא הזה בהודעת תחילת הקדנציה שלהם. "בדרך כלל", כתבו הפרובוסט וסגן הנשיא בפועל לצד סגן הפרובוסט הזמני, "מסר מסוג זה יסתיים באיחול קדנציה אקדמית שמחה, בריאה ומוצלחת". הממשל הביע תקווה לקמפוס שליו, אך דרש כי הסביבה החינוכית לא "תועיל לרעה… כפלטפורמה לשכנע אחרים בעמדתם הפוליטית".

אני חש פחד לצפות את חיי הקמפוס השנה. בשבוע הבא יריד המועדון. האם יתנוסס שלט, כמו בשנה שעברה, מעל חדר המדרגות, הטוען שמקגיל משקיעה ב"רצח עם"?

בקרוב יתקיימו בחירות לממשלת הסטודנטים. האם מועמדים יהודים יהיו ממוקדים להתאגדות עם ישראל, כפי שהיו בשנה שעברה, ולמעשה יפסול אותם לתפקיד?

אני מקווה להצטרף לעיתון בית הספר שלי השנה, אבל אני דואג שההתמחות שלי בתל אביב בקיץ האחרון תשפיע על הבחירה שלי. האם אני מעז להתמודד עם ההטיה האנטי-ישראלית הצרה שנדחפת קדימה בחדר החדשות שלהם, או, חשוב מכך, האם בכלל יורשה לי להיכנס לחדר החדשות הזה מלכתחילה?

אני כבר חושש ליום השנה ל-7 באוקטובר, ורואה פוסטרים המפרסמים את יום השנה לפיגועי הטרור כ"יום הפעולה הבינלאומי", הקוראות ל"הישות הציונית (ליפול)".

עבור אלה מאיתנו שאינם תומכים בממשלת ישראל הנוכחית, כמהים לפתרון שתי מדינות ומתפללים לשלום, ימי העשייה ההם מאיימים. לאן אנחנו שייכים?

אני מבין את הכאב שחשים הקבוצות הרבות המעורבות, כולל אני, אבל אני גם כועס. אני צריך להרגיש בטוח ללבוש את מגן דוד שלי. אני אמור להיות מסוגל לעבור בקמפוס מבלי לראות גרפיטי ממוקד ליהודים. אני אמור להיות מסוגל לחלוק ללא פחד את הזהות שלי ואת הדת שלי עם חברי לכיתה.

אולי החזרה לקמפוס בשנה הבאה לא תחייב אותי לבלוע את הפחדים שלי, והלחץ היחיד בנוגע לאוניברסיטה יהיה העבודה בקורס. אולי המאבטחים ייעלמו, הקמפוס יחזור למקום של למידה פתוחה, ואני יכול לספר לחבריי לכיתה על מחנה הקיץ היהודי שלי. אני מקווה שהשיחה תחליף האשמות רחבות וחשיבה שחור-לבן. ואם תקווה היא לא אסטרטגיה, זו צריכה להיות התחלה טובה.