כשקראתי פוסט בפייסבוק של חבר ילדות על הפיגוע בבית ישראל ב-10 בינואר, בית הכנסת העתיק והגדול ביותר במיסיסיפי, מילותיו של אחד מסופריה הגדולים של מיסיסיפי, וויליאם פוקנר, רדפו אותי: "העבר אף פעם לא מת. הוא אפילו לא עבר".
הספרייה ומשרדי המנהלה של בית ישראל הצטמצמו ל"חורבות חרוכות", כך לפי מיסיסיפי היום. שתי תורות נהרסו וחמש נוספות ניזוקו. עד סוף שבת עצרו מכבי האש של ג'קסון, ה-FBI והלשכה הפדרלית לאלכוהול, טבק, כלי נשק וחומרי נפץ חשוד בהצתה.
מוקדם מדי לדעת את המניעים המדויקים של המצית. אבל הדי ההיסטוריה מחרישים אוזניים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצית את בית הכנסת הזה בדיוק. חברי קו קלוקס קלאן הפצצו אותו ב-1967, בגלל תמיכתו של הרב, פרי נוסבאום, בהפרדת ההפרדה. הם פוצצו גם את ביתו של נוסבאום.
זהו חילול קודש. החורבן מתפשט באדוות, מהקהילה עצמה, למי שיש לו קשר אישי למקום, לכל יהודי קרוב ורחוק שמרגיש גם אמפתיה וגם מפחד כשהוא שומע על עוד פיגוע כזה.
אני בטבעת השנייה. כשגדלתי בלואיזיאנה, הקהילה הזו הייתה חלק מהקהילה היהודית הרחבה יותר שלי. מחנה הנרי ס. ג'ייקובס, מחנה הקיץ הרפורמי בו השתתפתי ועבדתי בו, ממוקם בעיירה הקטנה אוטיקה, 30 קילומטרים דרומית מערבית לג'קסון.
בסתיו 1992 ישבתי בקודש בית ישראל לבת מצווה של חבר למחנה. בתיכון ביקרתי לשבתון עם קבוצת הנוער האזורית שלי, שהפגישה בני נוער מלואיזיאנה, מיסיסיפי, ארקנסו ומערב טנסי. אולי היינו פחות מאיתנו בארבע מדינות מאשר בעיר אחת כמו לוס אנג'לס, שיקגו או מיאמי, וזה הרגיש כאילו אנחנו משפחה מורחבת אחת גדולה.
רוברטה ברנר, אמא של חברתי, הייתה מתנדבת בניהול חנות המתנות של בית ישראל. יש לה זיכרונות חמים מגידול שני ילדיה בקהילה היהודית במיסיסיפי.
"הבדל אמיתי אחד במיסיסיפי לעומת ניו אינגלנד, שבה אנחנו חיים עכשיו, הוא ששם למטה כולם קשורים לבית הכנסת", היא אמרה לי. בעיירה בפטיסטית דרומית בעיקרה, היה ביטחון ושייכות בין כותלי בית הכנסת. "אתה רוצה להרגיש שאתה בקבוצה נוחה, ואתה לא צריך להסביר את עצמך", הוסיפה.
יהודים רבים אינם מבינים שהדרום האמריקני התיישב עוד בשנות ה-1700 בחלקו על ידי רוכלים יהודים מגרמניה, אלזס-לורן ולאחר מכן מפולין. בית ישראל פתחה את שעריה לראשונה רגע לפני מלחמת האזרחים. כילדים, למדנו את ההיסטוריה הזו במחנה, כי מנהלת המחנה הוותיקה מייסי ב. הארט התחילה לאסוף ולהציג חפצים קדושים שנאספו ממקומות פזורים שבהם היהודים לא יכלו עוד לעשות מניין. כיום, הודות לעבודת השימור ההיא, יש בניו אורלינס מוזיאון לחוויית יהודי הדרום, ומכון לחיים יהודיים בדרום שמשרדיו היו בבית ישראל בג'קסון.
אנחנו היהודים שבט קטן, בקושי 16 מיליון איש ברחבי העולם. ואנחנו נוטים להתקבץ במקומות שבהם אנחנו יכולים ליצור מסה קריטית. אלה מאתנו שמבחירה או נסיבות באים ממקומות שבהם אנחנו מפוזרים בצורה דקה יותר, רגילים להרגיש כאילו אנחנו בשוליים, הן של הקהילה בה אנו חיים והן של הקהילה היהודית הרחבה יותר. זה סוג של כפול גלוט (גָלוּת). אולי זו הסיבה שאנחנו תובעים בחירוף נפש את ההיסטוריה שלנו וזה את זה.
כשגדלתי בדרום, אני מהמר שחוויתי יותר אנטישמיות מאשר יהודים רבים בדור שלי, במיוחד אלה כמוני שאינם שומרי מצוות בעליל. לעגו לי על ידי חברים נוצרים לכיתה ואמרו לי שאני הולך לגיהנום. שנה לפני שהשתתפתי בבת המצווה ההיא בשמלת המלחים ובשרשרת הפנינים, הציק לי חבר לכיתה במעיל טרנץ' שחור שהניף עותק של מיין קאמפף והשתמש בהשמצות אנטישמיות בשיחות איומים לביתי בשעות הלילה המאוחרות.
ממש באותו זמן, 1991, דיוויד דיוק התמודד על תפקיד מושל לואיזיאנה. בתור ניאו-נאצי מושבע וכקוסם גדול של הקו קלוקס קלאן, נוכחותו בזירה הפוליטית המרכזית הייתה מפחידה, מביכה. אם ציינת שהוא נאצי, זה היה דבר כל כך מוזר להגיד שנשמעת היסטרי. הורי, כחלק מקואליציה יהודית ושחורה, היו פעילים נגד דיוק, והוא הובס בסופו של דבר, בסיוע הסיסמה הפוליטית הבלתי רשמית הטובה ביותר של הזמן המודרני: "הצביעו עבור הנוכל. זה חשוב". (המנצח, אדווין אדוארדס, ריצה בסופו של דבר זמן בכלא פדרלי בגין סחטנות).
בסימן החוויות הללו, גדלתי כשאני חולם לא רק על ירושלים מיתית אלא על עיר ניו יורק מיתית, מקום בו צפיתי בו. סיינפלד וביקרתי עם כיתת יום ראשון שלי: שם משיכת כתפיים וקדנציות יהודיות היו הנורמה, שם חסידים מהחיים האמיתיים דיברו יידיש, שם שלטי חוצות בלואר איסט סייד פירסמו יין לפסח. האמנתי בתוקף שאגדל, אעזוב את הדרום, ואשאיר מאחוריי את דגלי הקונפדרציה ורטוריקה אנטישמית מכוערת לתמיד.
הגעתי לניו יורק, אבל האנטישמים כבר לא היסטוריה. ברגע זה, האלימות והדעות הקדומות כלפי יהודים בהחלט מרגישות שהן מואצות. במחנה ג'ייקובס נהגנו לשיר בשמחה שיר שנכתב: "לאן שלא תלך, תמיד יש מישהו יהודי". עכשיו הסנטימנט הזה גורם לי להרגיש פחות עוצמתי ויותר פגיע, כי בין אם זה בחוף בונדי, מנצ'סטר, בולדר או ג'קסון, מיסיסיפי, בני משפחתי המורחבת מותקפים.
אבל התגובה הקרבית שלי לעוד אירוע כזה היא לא רק לפחד ולהתקרב לחברי השבט. אני חושב על הסיבה שנוסבאום וקהילתו הותקפו לפני 59 שנים. זה בגלל שהם אימצו פלורליזם ודו קיום. כי הם אהבו צדק וסירבו לסגת למחבלים. כי הם גייסו כסף לכנסיות שחורות שהוצתו. הם היו בצד של העניים והפחות חזקים – הצד הנכון של ההיסטוריה. זה סוג של יהודי דרום גאה שאני רוצה להיות.
