אל השם התמוה “סוס אחד נכנס לבר” מגיע הקורא רק בעמ’ 142. עד אז מלווה אותו סימן השאלה על השם המוזר שבחר גרוסמן לספרו.

“סוס אחד נכנס לבר ומבקש מהברמן גולדסטאר מהחבית….”. זו תחילתה של בדיחה שמספר גיבור הרומן, משפט המשקף את האווירה, את המוזרות, את הרמת הגבות של הקורא, ושל הדמויות הפועלות בסיפור. זו הרמת גבות שסופה התפעמות מרומן מיוחד במינו, שונה ועוצמתי המספר את סיפור חייו של ילד קטן וכואב, בן להורים קשים, אם ניצולת שואה ואב מוזר- הליכות הגדל בבית שהוא לא יותר ממחסן מדיף ריחות רעים. אותו ילד מופיע בפנינו כאדם מבוגר הממלא תפקיד של סטנדאפיסט במרתף באזור התעשייה בנתניה. בלשון זולה ובוטה, בשילוב תנועות גוף אלימות, הנפת ידיים ורגליים והעוויות פנים הוא מספר בדיחות גסות וסוחף את הקהל בסיפור פרטים עגומים מזיכרונות חייו .

שיאו של הרומן הוא בתיאור הילד שיצא במסגרת הגדנ”ע למחנה בבאר-אורה, ושם משיגה אותו הבשורה [“אשה בורחת מבשורה” הוא אחד הרומנים האחרונים שכתב גרוסמן] על מות אחד מהוריו. ההודעה מעורפלת, סתומה, נאמר בה שהוא צריך להגיע ללוויה בשעה 4 בירושלים. הוא לא יודע הלוויתו של מי, אביו או אימו. מכאן והלאה הוא נקרע בין שניהם, כמו ילד הנשאל את מי הוא אוהב יותר, את אבא או את אמא. הבלבול וחוסר הוודאות מציפים אותו ברגשי אשמה, בכאב נורא עליהם ועל חייו האומללים. תשומת לב מיוחדת ניתנת ברומן לקהל הצופים ולתגובותיו “מחיאות הכפיים שליוו אותו דועכות. כמה צעירים בקצה האולם, כנראה גם הם חיילים בחופשה, מתופפים בכוח על השולחנות.” [שם, עמ’55] הזרקור מופנה במיוחד לאשה הקטנה ולשופט שהכירו אותו מימי ילדותו ונעוריו והופכים במהלך ההופעה להיות חלק ממסכת חייו של הסטנדאפיסט הדובר. נקודת מבטם וזיכרונותיהם מרחיבים את יריעת הסיפור ומעצימים את כאב עולם הילדות המורכב. ייחודו של הרומן הוא ביכולת לחשוף סיפור חיים קשה דרך עיני המבוגר- המספר, ולשלב בין הטרגי והקומי, האומללות והצחוק, השפה הבוטה והנפש הרגישה.