ביום הראשון של שנת הלימודים ניגש אלי תלמיד שהייתה לו שנה גרועה מאוד בשנה שעברה ואמר, שהשנה הוא מאוד רוצה להצליח, לפתוח דף חדש, אולם אין לו מושג איך להתחיל, הפער שצבר נראה לו כמו קיר בלתי ניתן למעבר.

הבעייה של אותו תלמיד היא בעיה מוכרת. אדם מרים ידיים בייאוש וחוסר אונים, זה קורה בהתמודדות עם עודף משקל, עם מידה רעה, או עם מציאות חיים הרסנית שהאדם אינו מצליח להיחלץ ממנה. אז מה עושים?

היה זה בן עזאי, שלימד אותנו העיקרון הבא: “בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.” (אבות ד,ב) מה הכוונה הוי רץ למצווה קלה? למה לא לרוץ למצווה “כבדה” למצווה שערכה רב? נראה לי שכוונת בן עזאי במצווה קלה אינה למצוות קלת ערך אלא למצווה שנקל על האדם לקיימה. הרעיון המסתתר בדברי בן עזאי הוא, שתתחיל תמיד במצוות שקל לך לעשות, מעשים פשוטים וקטנים, הצלחות קטנות אלו יחזקו את כוח הרצון בך ויסייעו להתקדם ולעשות מעשים גדולים ומשמעותיים יותר. סיפור החסידי הבא ממחיש את הנקודה:

בעיירה יהודית קטנה ברוסיה של המאה ה18 טרחו רבות תושבי העיירה להביא חתן וכלה עניים לחופה. והנה ביום חופתו נכלא החתן ע”י מפקד המשטרה בעיר בטענה, שהוא חייב גיוס לצבא ואם לא יפדו אותו עד שקיעת החמה ב1000 רובל הוא יגויס מיד (באותם ימים גיוס לצבא הצאר היה לשנים רבות וקשות ללא כל אפשרות לשמור על ההלכה).

כמובן שהשמועה נגעה בלב כל אנשי העירה אך הם לא הצליחו להשיג את הסכום הגדול. רק אדם אחד היה מסוגל לתת את סכום הפדיון, אולם כגודל עושרו כך גודל קמצנותו. רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) ששהה אותה עת בעיירה, החליט שלא לשעות לעצת אנשי העירה וללכת אל העשיר, רק ביקש ממלוויו שלא להוציא הגה מפיהם. רבי שניאור עשה דרכו לביתו של העשיר, שהיה מופתע מבואו, כיוון שזה זמן רב שגבאי צדקה ועניים מדירים רגליהם מביתו. הוא פנה אליו ושטח לפניו את בקשתו להציל את נפש הבחור העני. העשיר הכניס ידו לכיס ונתן לרבי שניאור פרוטת נחושת בודדה. ראש הקהילה ושאר המלווים התפוצצו מכעס ורצו להטיח את המטבע העלוב בפני העשיר אך שתקו כמצוות רבי שניאור. רבי שניאור הודה לעשיר בחביבות ובחום “שתזכה למצוות” ופנה ללכת.

רגע לפני יציאתו קרא לו העשיר ‘רגע אחד, אולי אני יכול לתת קצת יותר’- ונתן רובל שלם. רבי שניאור שוב הודה לו בחום ברך אותו ופנה ללכת ושוב חזר הדבר איך שעמד לצאת קרה לו העשיר ונתן כבר 10 רובל, וכך חזר העניין שוב ושוב עד שהשלים מלא סכום הפדיון. כשיצאו מבית העשיר שאלו מלוויו של רבי שניאור ‘איך עשית את הנס הזה?’ – ‘אין כאן כל נס’, ענה הרבי ‘הוא פשוט באמת לא היה מסוגל לתת יותר מפרוטה. וכיוון שאנשים לא רצו לקבל ממנו אותה הוא לא הצליח להתגבר על המגבלה שלו. דווקא נכונותי לקבל ממנו בשמחה את הפרוטה, המצווה הקטנה חיזקה בו את הכח הנותן וכך היה מסוגל לתת יותר ויותר עד שחזר להיות נדיב לב.’ עד כאן החדשות הטובות, אולם יש גם חדשות רעות אותה תופעה עובדת גם בכיוון ההפוך. ‘עבירה גוררת עבירה’ גם אם זו עבירה קטנה לכאורה, היא מחלישה את ‘מערכת החיסון הנפשית’ , היא פוגעת בכח הרצון וביכולת ההתמודדות שלו והוא עלול להידרדר לעבירה חמורה יותר.

דוגמא מאפיינת לשתי דינמיקות אנושיות אלו מצויות בפרשה. ההידרדרות מודגמת ברצף המצוות המתחיל בהיתר לקיחת אשת יפת תואר, היתר הטומן בחובו וויתור עצמי ליצר דווקא בעת מלחמה, הוא ממשיך בהבאת אותה אישה לביתו והכנסת שנאה ומריבה בדמות “שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה” (פרשת הבכור) ומסתיים באופן טרגי בגדילתו של בן סורר ומורה (שלקח את חולשת הוריו והפכה לדרך חיים הרסנית). לעומת זאת הדינמיקה החיובית מוצגת ברצף אחר המתחיל במצווה שאין קלה ממנה – שילוח הקן, הממשיך ומזכה את עושיה בבניית בית וקיום מצוות מעקה ובהמשך לשדה וכרם בו יקיים את מצוות כלאיים, איסור חרישה בשור וחמור וכו’.

אז הרעיון פשוט- תתחיל תמיד במעשה שאתה מסוגל אפילו קטן, ממנו תקבל כוחות להמשיך ולצמוח ולהתפתח. זהו סוד קטן שיכול להפוך את החיים לגדולים.