בסיפור ההגירה של משפחתי היהודית מאירופה לאמריקה בשנות ה-30, סבתי תמיד הוצגה כריאליסטית עילאית. עיניים פקוחות לרווחה לסכנה ההולכת וגוברת, עם שני ילדים צעירים בגרירה, היא עקרה את עצמה מלוקסמבורג לאחר פלישת היטלר לאוסטריה ב-1938. היא הייתה אלמנה ובקושי דיברה אנגלית, אבל היא ראתה מספיק כדי לשקול את עלויות השהייה. אז בזמן שבני משפחה אחרים עשו רציונליות, היא פנתה לשגרירות האמריקאית לקבלת אשרות, והותירה מאחור את אמה ואחיותיה.

הסיפור הזה חגג את תשומת הלב של סבתי לעלייה של מדינה שנאת זרים, מיליטריסטית, וראיית הנולד לגבי הדרכים שבהן היא צפויה לכוון אליה ולמשפחתה. סבתי הייתה עירנית לגבי העדויות, וראתה שמשטרו של היטלר לא היה מוקדש רק לנישול אלים ולסילוקם של יהודים, אלא גם היה מסוגל לבצע את המדיניות הזו. כוחה היה בדחיית הכחשה נוחה שהתפשטה והדביקה אחרים בני דורה.

מהדוכנים ומדפי הדעה נאמר לנו כעת ששוב מאוימים על שלומם וביטחונם של העם היהודי. אם סבתי הייתה כאן, אני יכול לנחש מה היא הייתה אומרת: הסתכלו היטב על הראיות לפני שתבצעו מהלכים גדולים, ושפטו את הראיות הללו באופן עצמאי ולא פשוט לקבל את נקודת המבט הקונצנזוס. אני לא חושב שבמבט כזה היא תסכים שזה עוד רגע שבו מוצדקת פאניקה יהודית.

אולם אין זו עמדתם של מנהיגים יהודים רבים, שהרטוריקה שלהם סביב בטיחות היהודים בהחלט נשמעת מדאיגה.

במכתב ב-11 בדצמבר חתום הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי האמריקאי והפדרציות היהודיות של צפון אמריקה נטען כי מאז פרוץ מלחמת ה-7 באוקטובר, מתנגדי ישראל "תקפו מילולית ופיזית יהודים, הפגינו ב-11 בדצמבר. מול מוסדות דתיים וקהילתיים יהודים, ותקפו עסקים בבעלות יהודית". זה נשמע לא מעט כמו הסביבה איתה מתמודדים אבותינו ערב מלחמת העולם השנייה.

אבל יש הבדלים מרכזיים, ובמקום להיכנע לחרדה, עלינו לבחון אותם בביקורתיות.

האנטישמיות ללא ספק הרימה את ראשה במהלך 14 החודשים האחרונים, בדיוק כפי שעשו איסלאמופוביה וצורות אחרות של שנאה. התרבות התקשורתית שלנו של זעם ומשיכת תשומת לב מולידה את השנאות הללו, במיוחד בתקופת מלחמה.

אבל העלייה הנוכחית בביטוי האנטישמי נדחקת לשוליים ולא מאורגנת. השוואות גורפות בין תגובה נגד מלחמת עזה לבין תנועות אנטישמיות של תחילת המאה ה-20 אינן מצליחות להבין את מציאות ההפגנות. במבט לאחור, אי הנוחות שחשו יהודים רבים – כולל סטודנטים בקולג' במהלך המאהלים של האביב האחרון – נבעה מרטוריקה מתלהטת וטקטיקות עימות, לא מכל מאמץ מאורגן להדיח יהודים מהחיים האזרחיים. יש שיטענו שרטוריקה ועימות שכאלה הם מבשרים לקמפיין מאורגן המכוון ליהודים. אבל שום דבר כזה לא התממש.

למרות שפתם המדאיגה, כותבי המכתב מה-11 בדצמבר לא הגיבו להתקפות פיזיות או מילוליות על יהודים; מחאות של מוסדות קהילתיים; או התקפות על עסקים יהודיים. האירוע, במקום זאת, היה ועידת אנשי הצבע של האגודה הלאומית לבתי ספר עצמאיים (NAIS), שהתקיימה בין ה-4 ל-7 בדצמבר בדנוור, קולורדו – בה אני גר – שהציגה שני נאומים שתיארו את הציונות כפרויקט קולוניאליסטי ואת המלחמה ב עזה כרצח עם.

עבור כותבי המכתבים, הבעיה עם נאומי ה-NAIS הייתה שהם איימו לעכב את הגאווה היהודית. "אולי הדיווח הכי קורע לב שקיבלנו", הם כתבו, "היה מסטודנט יהודי שהצהיר שהוא וחבריו 'הרגישו כל כך ממוקדים, כל כך לא בטוחים, שהכנסנו את מגן דוד שלנו בחולצות'… אף תלמיד לא צריך לעולם לגרום להם להרגיש כך בגלל הזהות שלהם."

כן, זה מדאיג שכל ילד ירגיש לא רצוי בגלל זהותו. אך המכתב אינו מציין כי בעוד שהתלמידים חשו פחד, אין כל עדות לכך שיהדותם היא סוגיה כלשהי. אף אחד, בסופו של דבר, לא היה ממוקד למעשה לבישת מגן דוד.

מה שאני חושב שסבתא שלי יכולה לומר: פחד הוא תחושה. כאשר אנו מבלבלים זאת עם ראיה, אנו מאבדים את היכולת לראות בבהירות ולפעול בחוכמה. אין סיבה לחשוב שהוועידה כללה סיכון בריאותם, חייהם או פרנסתם של העם היהודי. האם תחושת חוסר ביטחון עולה כדי הפרה, כאשר אין הוכחה אובייקטיבית להתמקדות?

אין ספק שהניסיון של הסטודנט אינו שייך לאותו דלי של רדיפות אנטישמיות כמו ההתקפות על דור קודם של יהודי אירופה. אם כבר, אני חושב שסבתא שלי עשויה להיות מודאגת לגבי המידה שבה ארגונים יהודים אמריקאים מתמקדים בחוויות כמו זו של הסטודנטים בוועידת ה-NAIS בגלל מאמצי המדינה להכניע אוכלוסייה לא רצויה – במקרה הזה ישראל והפלסטינים .

האם לא אנחנו היהודים שלימדו להיות קשובים במיוחד להתפתחות מסוג זה?

ניצולי שואה רבים וצאצאיהם, כולל אני, רואים את הרעיון של הרחקה מההרס הפוטנציאלי של עם כמנוגד לחלוטין לערכים היהודיים. מאז ומתמיד לימדו אותנו להיות ערניים לגבי הנטייה של מדינות לאום לנצל כוח לרעה, ולהתייחס ברצינות לגודל ההרס שהן עלולות לגרום – במיוחד כאשר ההכרה באיום הזה גורמת לנו אי נוחות.

בשנת 1938, סוג זה של חזון בלתי נמנע היה הכלי הטוב ביותר של סבתי להישרדות. הבנתה את העובדות הנוקבות כרוכה בעלות שהיא הייתה מוכנה לשלם – דהיינו, בריחה לסביבה זרה והשארת משפחה, שרבים מהם נהרגו בשואה. כעת, חזון בלתי נמנע מצריך נכונות לשמוע טיעונים ולראות ראיות שעלולות לפגוע ברגשותיהם של העם היהודי – אבל לעזור לנו להחזיק בערכים שלנו.

אני ממשיך להוקיר את הדוגמה של סבתי, אבל אופי השיעור שלה השתנה עם ההיסטוריה. לחיות עם עיניים פקוחות לרווחה כרגע פירושו לראות מעבר, פשוט עלייה בכעס ובקנאות אנטישמיים. זה אומר לראות את ההבדל בין נסיבות ואחריות כפי שהיו בתקופתה – וכפי שהם עבורי.