אז יום השואה כבר פה. הוא הגיע כל כך מהר, לא הספקתי להתכונן בכלל. אומרים שאצל אנשים שהיו בפולין, ה”קליטה” האמיתית של הדברים, ההפנמה, מגיעה ביום השואה הראשון שלהם אחרי המסע. אז זה פה. אני עסוקה בלהכין שני טקסים, מקריאה באחד מהם קטע. עם כזה לחץ, פלא שאין לי בכלל זמן לעצור ולחשוב? מתאמנת על הטקסט שלי, למחר בטקס. “אין לנו מה לאבד! אל תאמינו שהעבודה תציל אתכם. אחרי האקציה הראשונה תבוא שניה ואחריה שלישית- עד אחרון היהודים! יהודים, מובילים אותנו לטרבלינקה. שם ירעילו אותנו בגז ואחר כך ישרפו אותנו במשרפות”… לא, לא, האינטונציה של המשפט האחרון לא נכונה. איך המימיקה? אולי זה צריך להיות יותר דרמטי. “יהודים! מובילים אותנו לטרבלינקה!! שם- ירעילו אותנו בגז!! ואחר כך ישרפו אותנו במשרפות!!”.. לא, לא ככה.

במשרפות… מהמשרפות בטרבלינקה לא נשאר כלום, רק עשב. הכל שם היה ירוק כשהגענו. ירוק ופרחים. עשב גבוה מכסה את הפסים העשויים קורות עץ, שמישהו הניח בשורה ארוכה ארוכה. אנדרטה. לפעמים אני חושבת שאיך אנחנו יכולים לעשות טקסים כאלה, עם תלבושות וקטעי הקראה ומוזיקה… לעשות אומנות מכל מה שהיה שם. ומצד שני יודעת, שרק ככה אפשר. זה הרי כל כך חמקמק. כמו צל עובר.

בפולין עצמה, שם, בחדר ההוא עם הקירות שמוכתמים בכחול.. בבלוקים המרקיבים.. שם אתה מחפש את זה, מנסה לתפוס את זה. לפעמים זה מצליח. לפעמים יותר מידי. ולרגע אחד צל חיוור של הבנה, שזה היה – ומשהו נבקע בפנים, ולפעמים מוריד גם דמעות. מים. לשטוף את האבק. לשטוף את האפר. הר האפר נראה כמו ערמה של חול, של אדמה. וזה בני אדם. 10 טון אפר, כוס וחצי זה בנאדם. ולרגע אחד, רק לרגע, הרגשה מפרפרת – לעלות על החומה הנמוכה הזאת וליפול פנימה ולחבק את האפר הזה, את האחים, שלא יהיה להם עצוב שהם כאן לבד… רק פרפור נואש אחד. ועולים לאוטובוס שמחכה בתוך המחנה עצמו, מול הר האפר, ומרוב הלם כולנו מתחילות לבלוס מכל הבא ליד. אוכל, לא משנה מה, העיקר למלא את הפה. והרגשה של קבס כשמבינים פתאום מה אנחנו עושות.

אני מקלידה את כל זה, ובזווית העין הטלוויזיה משדרת סרטים ותוכניות ליום השואה. והכל בשחור-לבן. משום מה נדמה לי תמיד שהשואה היתה בשחור-לבן. כמו סרט רחוק משנות ה-40. סוג של הכחשת שואה פרטית שאני מנסה להילחם בה כל כך, אבל לפעמים היא חזקה ממני כי איך אפשר באמת להאמין שדבר כזה היה. אתה הולך באושוויץ 1 ורואה כלוב עם שערות. כלוב עם רגליים תותבות. כלוב של משקפיים. איך זה לעבור את אושוויץ בלי משקפיים? ואלה שהיה להם מספר גבוה? אולי אפילו לא ראו לאן לוקחים אותם, עד שהריחו. ואושוויץ נראית כמו פארק. ירוק שם. כמו לפיקניק. כמו להכעיס. הייתי רוצה שתהיה אפורה ודהויה. אבל הצבעים שם חזקים, האדום כל כך אדום, והשמיים כחולים. והירוק כבר כיסה את כל החום של המוות, ויש שם אמא ואבא פולנים, עם ילד בלונדיני קטן, שרק היה חסר לו בלון של מקדונלד’ס ביד. ליד בית הקברות של וורשה, במרחק ראיה, יש סניף של מקדונלד’ס. אנשים שם אוכלים המבורגרים, ויש מתחת קבר אחים ענק. 10,000 איש.

ולקחתי איתי אבן קטנה מהרחבה של הסלקציה באושוויץ. היא שמורה איתי.

אז אני יודעת. זה היה באמת.

ובסרט על שינדלר, בין כל האנשים האפורים, יש ילדה אחת עם מעיל אדום. אם הייתי חיה לפני שישים שנה, זאת בטח הייתי אני.