בחודש שעבר הפכה העיר ההולנדית רוטרדם לבמה האחרונה של אנטישמים שהצטרפו כאנטי-ציונים. זה התרחש בבית הספר למדעי החברה וההתנהגות של העיר ארסמוס, הקרוי על שמו של דסידריוס ארסמוס, ההומניסט ההולנדי הגדול הידוע בעיקר, באופן אירוני, בזכות העבודה הסאטירית, בשבח האיוולת. עם זאת, במקרה זה, השוטים האקדמיים המתעופפים כאנטי-ציונים עשו את הטעות כשהם מכוונים לאדם הלא נכון, אווה אילוז.
אילוז, חבר בבית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה בפריז, הוא סוציולוג בעל שם שפרסם מספר ספרים משפיעים על התפקיד שמילאו רגשות בפוליטיקה ובכלכלה. לא פחות חשוב מכך, אילוז היא אינטלקטואל ציבורי בולט בצרפת, שם היא תורמת תדיר לה מונדוישראל, שם שורת הביניים שלה נמצאת לעתים קרובות בדפים של הארץ.
אילוז מחזיקה גם בהבחנה המפוקפקת של זכייה אך לא קבלת פרס ישראל היוקרתי. מוקדם יותר השנה בחרה בה ועדת הפרס לפרס – שניתן בעבר לאישים כמו עמוז עוז, מרטין בובר וגרשם שלום – אך החלטתם בוטלה על ידי יואב קיש, שר החינוך. בזעם מכך שאילוז חתמה על עצומה שנשלחה לבית הדין לפשע הבינלאומי ב-2021 כדי לחקור לכאורה פשעי מלחמה ישראלים בגדה המערבית, קיש גינה את "האידיאולוגיה האנטי-ישראלית" שלה.
זו לא הייתה האיוולת האחרונה שפוקדת את אילוז השנה. אילוז הוזמנה לשאת הרצאה, "אהבה רומנטית וקפיטליזם", במעבדת האהבה, מחלקת מחקר בבית הספר ארסמוס, ואז הוזמנה בפתאומיות אילוז. בחודש שעבר נודע לה ממנהל המעבדה כי "לא כל חברי הסגל "הרגישו בנוח עם ההזמנה הראשונית". הסיבה, כצפוי, הייתה השתייכותה לשעבר של אילוז לאוניברסיטה העברית, למרות שכבר לא לימדה שם. למרות שההחלטה לא הייתה פה אחד, הוסיף המנהל, היא בכל זאת התקבלה "באופן דמוקרטי".
ברוח ארסמוס, ענתה אילוז כי היא "שמחה לגלות שהתקבלה החלטה אנטישמית אמיתית באופן דמוקרטי" ש"חברי הסגל חייבים להרגיש טוב יותר". אבל אילוז ביקשה גם מעורך דין לערער על ההחלטה שהובילה מוקדם יותר השבוע את רקטור בית הספר לפרסם הן התנצלות רשמית והן הזמנה חדשה לנאום בבית הספר.
אילוז אמנם לא תמשיך בעניינה, אך המשמעות של פרשה זו נותרה רלוונטית. ביקשתי מאילוז לשבת לראיון זום על מחשבותיה על הפרשה הזו ועל הלקחים שאנו עשויים להפיק ממנה. השיחה הבאה, ערוכה מעט מטעמי מרחב וסגנון, מתחילה בתגובתה של אילוז לשאלתי על ביטול ההזמנה.
אווה אילוז: אם אתה לא מוזמן זה יכול להיות דבר אחד או שניים. ראשית, זו יכולה להיות הדעה שלך, אבל אז, אתה יודע, אין שום דבר בדעות שלי שבאמת השתנה מאז שהוזמנתי. ובדרך כלל, אם זו דעה, אנשים דואגים ליידע אותך. הם רוצים ליידע אותך שזה בגלל שדיברת לא יפה על טרנסים או בגלל שאתה מביע דעה פוגענית לגבי הביולוגיה של גברים ונשים או ההיררכיה בין המינים, לא משנה מה. אם זו לא דעה, וכמובן שלא הייתה, אז זה אומר שזה משהו בך.
זה המקום שבו אני חושב שזה נהיה מעניין. העיתונאי מ לה מונד הצליחה לתפוס את אחד האנשים במעבדת האהבה, והאדם אמר לה שעדיין יש לי קשר לישראל, וההוכחה לכך היא כתובת המייל שלי. זה נהיה, אני מתכוון, ממש מוזר. אבל למעשה, זה לא כל כך מוזר כי אני חושב שהאנטישמיות המודרנית היא היכולת הזו להפוך יהודים למהות. מהות היא משהו שאי אפשר לשנות. בעולם הנוצרי יכלו יהודים להתגייר. הם היו מרושעים, אבל לא מהות. האנטישמיות המודרנית הופכת את היהודים למהות רעה. וזה פשוט הועבר לישראלים ולישראליות באמצעות שיח דקולוניאלי. מהות היא משהו שלעולם לא תוכל להשאיר מאחור. זה מגדיר את ההוויה שלך. כמו כתובת מייל.
רוברט זרצקי: אבל הרעיון של להיות ישראלי, כמהות, זה פשוט פונדקאית, האם זה לא, בגלל הרגשות האנטי-יהודיים, סוג של אנטי-יהדות?
כן, בהחלט. ישראלים הם יהודים אבל בגלל ששנאת יהודים יצאה מהאופנה, הציונות וישראל הופכות למילות קוד, תחליפים מושגיים ליהודים. וההשפעות, באופן מעניין למדי, זהות לחלוטין לאלו שהיו בימי הביניים או בזמנים מאוחרים יותר, כלומר לנדוד ולבודד. ליצור גטו אמיתי או סמלי. גטו ה-IA הוא מקום שאליו משובצים יהודים כי אסור להם לקיים אינטראקציה עם אחרים. נידוי והדרה של BDS מזכירים באופן מוזר ומפחיד את הגטו.
אז, במובן מסוים, מה שאתה מציע הוא תנועת ה-BDS או מה שהתרחש עם מעבדת האהבה ברוטרדם היה יצירת גטו וירטואלי.
בהחלט, כן. אגב, אני חושב שמעניין לציין שבדף הבית, אני מאמין, של ה-BDS מזכירים רק מוסדות ולא יחידים.
בדיוק, אבל הם עשו חריג במקרה שלך.
במקרה שלי ובמקרים רבים אחרים. אני לא בטוח ש-BDS מדבר בתום לב, כי מאוד לא ברור מי מייצג או לא מייצג מוסדות ומתי אדם מתחיל ומתי נציג מסתיים. באופן לא מפתיע מוסדות ישראלים הפכו לפרטים ישראלים, יחידים ישראלים הפכו לציונים בכלל, והציונים הם, בהפתעה, יהודים. כל הקטגוריות הללו קשורות זו לזו באופן סבוך. אבל הם יכולים להסתתר בבטחה מאחורי השכבות העבות הללו של ערפול שהופכים את האנטי-ציונות לדעה.
כמה מוזר שבתחילת השנה הוענק לך מחיר ישראל, שממשלת נתניהו נגבה אז בגלל שאתה דוגל בעיניהם ב"אידיאולוגיה אנטי-ישראלית".
בְּדִיוּק. וזה מראה שהשמאל, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני משתמשים באותה טקטיקות.
קיצוניות נפגשים.
הם נפגשים, הם משתמשים באותן טקטיקות, והם בעצם אותו סוג של אנשים. הם בריונים. הם פשוט בריונים. כמו שטראמפ אומר. אם אתה לא 100% איתי, אני אלך אחריך. כל צד הוא טראמפיסט בנשמה. אם אתה לא 100% איתם, הם הולכים והם רודפים אחריך.
מה שהופך אותו לבעל ברית המפוקפק ביותר של יהודים אמריקאים שחושבים שדונלד טראמפ, למעשה, יגן על ישראל, שלמעשה זו לא המניע של דונלד טראמפ. זה עסקאות גרידא. ועבור דור מבוגר של יהודים אמריקאים, בניגוד לדור הילדים שלי, הם רואים בטראמפ מגן. ואני חושב שהם טועים עמוקות.
כלומר, תראה מה קורה עכשיו. כל רוחות הרפאים הניאו-נאצים יוצאות החוצה. הם כמו יצור פרנקנשטיין שאתה כבר לא יכול לשלוט בו. טראמפ בשלטון שיחרר את הכוחות האפלים ביותר באמריקה. לחושך של הכוחות הללו אין אולי תקדים בהיסטוריה של ארצך והיהודים יהיו באמצע.
זה יצר מבנה הרשאה לאנשים שתמיד הרגישו ככה לדבר סוף סוף בקול על מה שהם מרגישים כלפי יהודים, מה הם מרגישים כלפי שחורים, מה שהם מרגישים כלפי נשים.
לדעתי, ניק פואנטס הוא החומר המפחיד האמיתי. ג'ודית באטלר ומשה גסן ופנקג' מישרה הם יריבים (אנשים שאני לא מסכים איתם) אבל לא אויבים.
במבט ראשון נראה שלפרשת רוטרדם יש סוף טוב. האוניברסיטה פרסמה התנצלות פומבית על המתרחש והבהירה היטב שמה שהם עשו לא היה צריך להיעשות. וכך, מתפתה לומר שהכל טוב שנגמר בטוב, אבל האם זה נכון?
זה קרב קטן, אבל ניצחתי בו וזה חשוב מסיבות רבות. האחת היא שהלכתי ולקחתי עורך דין שהחליט לפנות לבית המשפט האירופי ולומר, מדובר במקרה בוטה של אפליה, שעל רקע לאום אסורה ככל גזע או מגדר. כל אחד מאיתנו צריך לסרב ולהילחם נגד כל מעשה אפליה לא רק בגלל שאנחנו יהודים אלא בגלל שאנחנו מאמינים בערכים החוקתיים של מדינותינו.
האם אתה באמת מאמין שזה היה רק לחץ משפטי או שהממשל הבין שהוא ביצע טעות?
לעולם לא אדע. כלומר, אתה ואני יכולים לשער על זה, אבל לא נדע מבחינה אמפירית מה גרם להם לשנות ולעשות את זה. הם התנערו מחבר הסגל שלהם והם נקטו בעמדה שהיום, אתה יודע, לא קל לנקוט בה, בוודאי בהולנד, שבה חופש הביטוי רחב ביותר. אני חייב לזכות את הרקטור; זו בטח לא הייתה החלטה קלה במיוחד.
מה זה מעיד על תפקידם של מנהלי האוניברסיטה?
אני חושב שצריך להעצים את נשיאי האוניברסיטאות. צריך לתת להם יותר כוח כדי שיוכלו לעשות שיפוט מהסוג הזה. חופש אקדמי היה הכיסוי לתירוץ פעולות מופרכות רבות. אני חושב שצריך להיות הרבה יותר ברור שהחופש האקדמי הוא למעשה הרבה יותר מוגבל מחופש הביטוי. חופש אקדמי הוא כינוי שגוי. זה רק החופש להחליט על תוכן המחקר שלך ושל מה שאתה מלמד. ההקשר בכיתה למעשה אוסר עליך לומר הרבה מאוד דברים וזה גם דבר טוב מאוד.
אתה לא דואג שזה ייחשב כצורה של צנזורה?
כאישה צרפתייה, אני לוקחת את זה כמובן מאליו שאנחנו צריכים לעשות מעשה איזון בין חופש לטוב הקולקטיבי. זו הסיבה שאנחנו הצרפתים מעמידים לדין דברי שטנה. יש לנו כללים ומגבלות כדי להגן על היושרה והכבוד של אנשים. באופן מוזר זה חל על כל מיעוט בודד מלבד היהודים. זה לא עובד להם. אם הייתי אישה שחורה, אני רוצה לקוות שהיתה מתרחשת שערורייה מיידית בתוך האוניברסיטה. ואני מאמין שהיה. לפחות, אני רוצה לקוות שכן. אבל איכשהו ההדרה כיהודי מפחיתה את חומרת העבירה.
