עם התקרבות מלחמת העולם השנייה, משפחת גלז’בסקי הגיעו למסקנה כואבת: כדי לשמור על חפצים יקרים – תכשיטים, עתיקות ומזכרות משפחתיות – הם קברו אותם בקרקע ליד ביתם, במקום שעתיד להפוך לחלק מלב לבוב שבאוקראינה. ההחלטה הייתה בנגיעה של תקווה מול סכנת הפלישה הסובייטית, ותום לבבם לא אפשר להם לחזור ולחלץ את האוצר.
המפה שעברה דורות
שמונה עשורים אחרי, בגיל 69, יצא יאן למסע בעקבות שורשי משפחתו. אביו, שנשאר עם חרדה מהעבר, העביר לו מפה שרטט בזיכרון – קווים גסים בין שדות הרחק מהעיר, שביל קטן ליער והנקודה המדויקת שבה נחבא האוצר. אני נזכרתי בסיפור שעבר מאבי על מציאת מכתב סודי מתיבת אביו; יש במפות האלה יכולת לאחד דורות.
חפירת העבר
בידו מכשיר גלאי מתכות, יאן עקב אחר המפה הלא לגמרי מדויקת. לחרדתו, מצא ארגז מתכת קטן – ובתוכו שרשרת זהב, כפית טבילה עם חריטה משפחתית ומספר פריטים נוספים. “כשפתחתי את הארגז וראיתי את תכשיטי אמי,” סיפר יאן, “הרגשתי כאילו נגעתי שוב בידה, שהגישה אותי אל מורשתה.” הממצאים, שווים אלפי דולרים, לא היו רק רכוש; הם היו גילוי של נחישות ותבונה ששמרו על המשפחה בזמן חורבן.
יותר מרכוש
עבור יאן, הגילוי הזה הפך לגשר בין עצב העבר ושמחת היום. הפריטים יחכו להצגה בבית המשפחה ובחלל קהילתי, כדי שגם אחרים יוכלו להתרגש מהמסע הזה של תקווה וקשר בין-דורי. בסופו של דבר, האוצר שמצא אינו רק פסיכולוגי – הוא הגשמת הבטחה, אמירה שרבותינו מבקשים לשמר: שהזיכרון המשפחתי ימשיך לחיות, גם כשהעולם משתנה.
