ערב הקרב נגד המורדים מנסה ריצ’רד השלישי, המלך המושחת ממחזהו של שייקספיר, לעודד את צבאו אך ללא הועיל, צבאו מובס וסוסו נפגע. באותם רגעי חיים אחרונים הוא קורא את הקריאה המפורסמת: “סוס! תנו לי סוס! מלכות שלימה בעד סוס!” הקריאה מבטאת את סופו הנלעג של מי שכל חייו היו רצופי תככים ומזימות על מנת לשלוט בממלכת אנגליה וכעת הוא מוכן למכור הכל תמורת סוס. שייקספיר לא בא ללמדנו היסטוריה, אלא להביט דרך אותו מלך כושל על תופעה אנושית מוכרת, אדם המוכן למכור מלכותו תמורת סוס…

אני מצטט מתוך דבריו של איש הייטק בן זמנינו (מתוך העיתון גלובס):

“אין לי חיים, אני טס כמו משוגע, לא מספיק להיות בבית, לא מספיק לעשות סידורים, לא רואה את האישה והילדים, אוכל אוכל של מלונות ומטוסים, רץ בין פגישה לפגישה, ישן לא טוב בלילה, חוזר למשרד בארץ לערמות של דברים שחיכו לי בזמן שנסעתי. בקיצור – לא משהו”.

הסוסים של אז התחלפו בסוסים מודרניים:

סוס חומרנות והמרדף אחר נכסים ורכוש. סוס העיניים הגדולות, החומדות ללא הרף גם את האסור ואת לא להם. סוס הרדיפה אחר הכבוד, הפוזה וה’שופוני’. סוס ההתמכרות לקריירה ולהצלחה. וגם אנו לא פעם מתבלבלים בין אמצעי למטרה, בין עיקר לטפל והסוף ברגע של גילוי כואב, שתמיד מגיע מעט מידי ומאוחר מידי, כיצד מכרנו ממלכה תמורת סוס, או בנוסח משלנו, בכורה בנזיד עדשים… המלכות אותה מכרנו היא המשפחה והילדים, היא האחווה והאחריות כלפי האחר, היא אובדן הסולידריות החברתית. אובדן המלכות בוויתור על ערכים, בנמיכות הרוח, בנטישת דרך תורה ומצוות, באובדן הזהות והיעוד הלאומיים. אין זמן מתאים מימים אלו להתבוננות וחשבון נפש על בכורה ונזיד עדשים, על מלכות וסוסים…

בשבוע שעבר התקיימה לווייתו הממלכתית של שמעון פרס. הוא רצה שהשיר שיושמע בדרכו האחרונה יהיה “אבינו מלכנו”. זו הייתה בחירה מרגשת ומפתיעה, לא “שיר לשלום” לא איזה שיר אוניברסאלי או ישראלי, אלא שיר תפילה יהודי, הכי יהודי שיש. הסמיכות לראש השנה העניקה לבחירתו ממד מיוחד מעין מעמד הכנה לימים הנוראים. קולו של דוד דאור הדהד בהר את המילים העתיקות:

אבינו מלכנו שמע קולנו,
אבינו מלכנו חטאנו לפנייך,
אבינו מלכנו חמול עלינו
ועל עוללנו וטפינו…

אבקש מעט להתבונן במילים. יש הרואים את העיקר בתחינות ובבקשות אותם אנו שוטחים לפני ריבונו של עולם, אולם, אני סבור שהעיקר בצמד המילים הראשונות החוזר לכל אורך התפילה – “אבינו מלכנו” אם הוא אבינו מלכנו הרי שאנו בניו של מלך. מה זה אומר עלי? מה המשמעות בלהיות בן של מלך? איזה תפקיד גדול מיועד לי בחיים? – “החטא הגדול ביותר של אדם מישראל שהוא שוכח שהוא בן מלך”, כך היה אומר רבי אהרון מקרלין.

סיפור חסידי מספר על מלך שכעס על בנו ושלחו מהארמון. הבן הגולה הידרדר למקומות נמוכים ומעשים שפלים. לימים התמלא המלך געגועים לבנו ושלח את אוהבו לדרוש בשלומו. לאחר חיפושים רבים הוא מוצא אותו בבית מרזח מזוהם, רוקד עם נשים המוניות כשהוא לבוש בבגדים קרועים. האוהב קורא לבן המלך להתלוות אליו. שם בחוץ, הוא קד קידה בפני בן המלך ואומר לו שאביו דורש בשלומו ומוכן לעשות עבורו כל שיחפוץ. בן המלך מהרהר רגע ועונה “אם רק היה לי מעיל חם וזוג מגפיים חדשים”. ומסיים היה רבי מנחם מנדל מקוצק את הסיפור במילים “כך אנחנו מבקשים בתפילה על עניינים פעוטים ומסיחים דעתנו מהעיקר, מכך שהשכינה ועם ישראל עודם בגלות.” תפקיד ה”אבינו מלכנו” הוא להזכיר לנו את העיקר שאנו נוטים לשכוח ה’ הוא מלכנו ואנו בניו.

בפרשתנו מופיע הפסוק “וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.” (לא, יז) רבי בונם מפשיסחא היה מסביר את הפסוק, שהסיבה לכל הנפילות של האדם היא בגלל שאינו מאמין שה’ יתברך שוכן בקרבו. ולכן אדם צריך להתחזק באמונה זו שה’ בקרבנו. לא נטש המלך את מלכותו, לא עזב את בניו. ה’ יתברך לא שכח – הבעיה היא בנו, אנו אלו הנוטים לשכוח, אנו אלו הסובלים מחוסר מודעות עצמית. ולכן בעמדנו בתפילה נתפלל אליו (ונקשיב לעצמנו):

אבינו מלכנו, הזכר לנו מי אנחנו כי אנחנו נוטים לשכוח

אבינו מלכנו, למדנו את התפקיד אותו הועיד לנו ה’ “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”

אבינו מלכנו, עשה שלא נמכור בכורתנו בנזיד עדשים, שלא נחליף מלכות בעבור סוס.

אבינו מלכנו, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו.