תלמידי  המדעי-טכנולוגי יצאו השבוע למסע המשמעותי בפולין. הורי התלמידים התבקשו להעביר מכתב אישי לכל תלמיד אותו יקבלו התלמידים בערב שבת.

אריה פרידמן – יו”ר המועצה הדתית, משתף במכתב שכתב לבנו- דניאל.


דניאל מתוק,

אתה יוצא למסע שממנו לא תחזור. נקודה.

מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. נכון, מדובר בשהייה של כמה ימים מחוץ לישראל, מחוץ לבית, ואוטוטו תחזור אלינו אבל אני חושב שלא תחזור אותו דבר. ראיתי את זה עם זהר נגה ורועי ובמיוחד ראיתי את זה עם אמא.

את המסע הזה תזכור לכול החיים.

בגלל הידע העצום שלך כמעט בכול נושא, אני לא חושב שהמסע הזה יחדש לך דברים שלא ידעת. נושאים שלא ניתן היה ללמוד עליהם ביד ושם. אבל אין ספק שכשתראה את המחנות, את הגדרות, את הביתנים של אושוויץ, המשרפות במיידאנק – זה הופך את הידע למשהו אחר. זה הופך את הידע השכלי – שאתה כול כך “שוחה” בו – למשהו רגשי שבועט בך מבפנים. משהו שיהפוך לחלק ממך, חלק שישפיע עליך לכול החיים.

אתה עומד שם על אדמת פולין המקוללת, בגטאות, במחנות הריכוז ואתה מייצג. אתה מייצג אותי, את המשפחה שלך, את המדינה שלך. אתה הולך עם דגל ישראל, דגל שאם היינו יכולים להניף אותו כאן בישראל באותם שנים נוראיות – לא היינו נותנים לאירועים כאלה להתרחש!

אתה מייצג בפולין את המשפחה שהושמדה. המשפחה מצד סבא עמי (משפחות בריקנר ורוט) והמשפחה מצד סבתא לאה (משפחות ליברמן ואיידלמן) – רובם הגדול הושמדו בפולין. אתה מייצג גם את המשפחה של זיידי (משפחות פרידמן ופורט) ואת המשפחה של בובי (משפחות פריידר וגוטליב) שהספיקו לברוח שנים רבות קודם לכן לארצות הברית אבל בייחוד אתה מייצג את הדור הנוכחי של המשפחות האלה – נכדים נינים וחימשים של שרידי המשפחות שזכו לתקומת עם ישראל בארצו ושיכולים לחזור לאדמת פולין ולהישבע – “לעולם לא עוד!”.  דור שיכול להביט בעיניו של כול גרמני, של כול פולני ולגרום לו להשפיל מבט. דור שיכול להתמודד עם כול איום קיומי אישי או לאומי בזכות השינוי העצום שחל בין תחילת שנות ה 40 של המאה הקודמת לסיומם – הקמת מדינת ישראל ב 1948.

כהורים, התפקיד שלנו הוא לחסוך ממך את תמונות האלה, את החוויות שיצרבו אל תוך תוכך בימי המסע. הלוואי והיינו יכולים, אבל המציאות שלנו שונה משל עמים אחרים. כשהיינו בארצות הברית וראינו איך חוגגים שם את ה Memorial Day – זה הטריף אותי! יום הזיכרון לחללי הצבא והם יוצאים ליום חופש! אצלנו המציאות שונה לגמרי, אין לנו את האפשרות להתחמק מההיסטוריה שלנו אבל יש לנו את האפשרות לעצב את העתיד שלנו. אתה זכית למשהו שמיליוני יהודים במשך אלפיים שנה לא זכו. לך (ולנו) יש את האפשרות לקבוע מה יהיה הגורל שלנו – לבנות צבא חזק, לבנות כלכלה איתנה ולבנות חברה מאוחדת. אלה הם משימות שדורשות “הנעה” פנימית. לא פשוט להתמודד עם קשיים בצבא, עם תמורות חברתיות של בעד ונגד – וכמה שאתה מעורב בנושאים החברתיים והפוליטיים – כשבטח תשאל את עצמך “בשביל מי? בשביל מה?”. התשובות שתתן לעצמך מתחילות באושוויץ, בגטו וורשה, בתחום ה”מושב”.

אתה בטח זוכר את מה שאני מספר על פרופ’ ישראל אלדד שמדי תשעה באב היה הולך למוזיאון ישראל, ניצב מול פסלו של אדריאנוס, מנהיג האימפריה הרומית והיה אומר” אדריאנוס אדריאנוס – איפה אתה ואיפה אנחנו”. אז אני מבקש  שכשתעמוד שם מול התמונות המזוויעות, מול התיאורים הבלתי ניתנים להבנה, מול סיפורי העדות שיגרמו לך לפרוץ בבכי תמרורים (כפי שקורה לי כעת כשאני כותב לך את המכתב הזה…), אני מבקש שתעמוד שם ותעלה לנגד עיניך את דמותו המטורפת של מי שהתיימר להיות מנהיג האימפריה הרומית המתחדשת ותצעק לו: “היטלר, היטלר – איפה אתה ואיפה אנחנו”!

הרבה שאלות אמוניות יתעוררו בך בעקבות המסע הזה. אין להם תשובות. “איפה היה אלוקים?” – זה הרבה מעבר ליכולות תפיסה האנושית. לא מובן לי מדוע התקיים ה”הסתר פנים” ולא מובן לי איך הקב”ה איפשר לחיות אדם לבצע את התוכניות המפלצתיות שלהם. אני לא מסוגל להתמודד עם השאלות הללו ומנסה לשאוב כוח ונחמה מתוך מילות השיר שכתב רבי נחמן מברסלב:

“ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה,

בוודאי גם שם נמצא השם יתברך
גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך
– אני עומד”

אוהב אותך והלוואי שהייתי יכול להיות לצדך ברגעים הכול כך קשים שאתה חווה השבוע. אבל בעצם, אני כן לצידך. כול הזמן. תמיד!

אוהב,

אבא.