אברהם ליפשיץ ראש מנהל החמ”ד פירסם מכתב מאמא לתלמיד המבקש להתקבל לישיבה תיכונית שממוען לראשי הישיבות התיכוניות בעת שיבתם בדין :

“הוא יושב מולי, בידי מונח דף הכנה לקבלה לישיבות תיכוניות שקיבלנו מבית ספר.

אני שואלת אותו את השאלות שניסח המחנך המסור, ופעם אחר פעם הוא עונה את התשובה הלא נכונה. והוא מתמיד בכך, הילד שלי. מתעקש להיות אמיתי.

מה החלום שלך? אני מקריאה מהדף. והוא עונה לי ברצינות – “אני עוד לא יודע, אמא.”

“נו, חמוד, תנסה לחשוב על משהו- “אין לך איזה חלום קטן? למשל… להקים איזה מוסד חסד? להיות רמטכ”ל? לגאול אדמות?”

“אמא, אני עוד ילד. אני באמת לא יודע. אני מעדיף להשאיר את כל האפשרויות פתוחות.” הוא מוסיף בכובד ראש. אני מרימה ידיים, “אתה קובע עיתים לתורה?” “לא.” חד וחלק.

“הי, חמוד, אתה לפעמים לומד עם אבא..” “אמא, את יודעת שזה לא קבוע.. מה את רוצה שאני אגיד סתם?” “אבל למדתם רק השבת.. נו תגיד משהו..” “אמא, את יודעת שזה היה למבחן, מתי בפעם האחרונה ראית אותי לומד הרבה זמן מרצוני?” (נשמה שלי, לא הכל חייבים לומר, לפחות לא כך..) “איך אתה בלימודים?”

-“ממוצע.”

“מה? מה ממוצע? אתה פלא, בעשר אצבעותיך זינקת השנה, לקחת את עצמך בידיים והתחלת ללמוד ולהצליח, הציונים שלך טובים.” “טוב, אני בסדר גמור השנה. אבל בשנים הקודמות לא כ”כ למדתי.” (אבל למה אתה צריך לספר את זה למען ה’??)

נחליף נושא. “מה התחביבים שלך?”

“כדורגל, חברים (כ”כ בנאלי) מחשב (אל תגיד, אל תגיד..) אני אוהב לרכב על סוסים, ואני אוהב גם סתם לנשום אוויר, בלי לעשות הרבה. את יודעת.” (תוריד את המשפט האחרון, מה זה סתם.. ובשביל מה אויר?! ומה זה בלי לעשות.. אוי ואבוי..) איזה ספר קראת לאחרונה?

-“טין-טין”. נו בחייאת.. זה כבר מוגזם! הרי רק בשבת האחרונה קראת את “מכרות המלך שלמה” וספר על טרומפלדור, ואת ספרו של עזרא יכין גמעת בשקיקה, למה על “טין טין” אתה בוחר לספר?” – “מה הבעיה? את יודעת שאני אוהב גם קומיקס.. אסור?!”

“האם תרצה להדריך?” אני מנסה שאלה כתובה נוספת.

– “לא.” התשובה מהירה. “למה?” (זאת לא התשובה, זאת לא התשובה, זאת לא התשובה) “כי אני לא חושב שיש לי מה לתרום בשלב הזה לילדים שצעירים ממני בשנתיים. אני עוד בקושי יודע מי אני..”

ה’ ישמור. אתה לא אמור לחשוף את העובדה הזאת.. אתה אמור להיות מישהו כדי להתקבל. אתה שומע? אתה אמור להיות מישהו!! אתה לא זוכר את השיחה של ראש הישיבה? הוא אמר שהוא מחפש ילדים עם רצון, עם אש בעיניים. תותחי על.

הוא רוצה שתבוא עם חזון, עם חלום. “אמא, אני ילד”, הוא אומר לי.

ואני מביטה בילד שלי. המתוק שלי. הוא מדבר ברצינות, הוא לא סובל מחוסר הערכה עצמית ולא מדימוי נמוך, הוא פשוט אומר את האמת. הוא באמת ילד. ילד. קטן, מטר וחמישים, עיניים שובבות שמביטות באמון ובחיוך אל העולם, ילד קטן, ערני וסקרן, עם אופטימיות נצחית שמוסדות הלימוד עדיין לא הצליחו להרוס. הוא אוהב לשחק, הוא אוהב ממתקים.. הוא ילד.. הוא ילד טוב ובעיקר הוא מאוד מאוד ישר.

אני רוצה שתביט בו בעינים, ראש ישיבה יקר, בילד שלי. תתכופף רגע, אם אפשר, לא מתחת לשולחן, רק עד הגובה שלו. הוא לא גבוה, קולו קול של ילד, כתפיו עוד צנומות, עדיין לא צימח חתימת זקן. והוא עוד ילד. ילד עם שמחת חיים ואהבת ה’ טבעית שעליה לא יספר לך בראיון, ילד עם נדיבות לב שבקסמו הילדותי הוא עוד לא יודע ליחצן אותה, והוא רוצה ברשותך, אדוני ראש הישיבה, אם תסכים להתאזר במעט סבלנות.. הוא רוצה שתאפשר לו לגדול בנחת. שתאפשר לו להיות עוד קצת ילד.

אני מבטיחה לך שהוא יגדל. עוד תגיע עת החלומות הגדולים, הוא עוד יחשוב שבכוחו לשנות עולם, הוא עוד ישאף למעלה ויטפס בכוחותיו ובכישרונותיו הרבים. הוא עוד ירצה, אני מבטיחה לך. אני מכירה אותו. בתוך הילד הקטן הזה שוכן איש גדול. אם רק תיתן לשתיל הרך הזה ללבלב בקצב שלו. בלי להביט בסטופר. אני רוצה להאמין שיגלה גם את לימוד התורה, שהיא תמתק לו. אני מתפללת על כך. אבל כרגע בגיל שלוש עשרה וחצי הכדורגל, כמה מביך, מעניין אותו יותר, והוא לא מתכוון לרמות אותך ראש ישיבה יקר כשתשאל.

והוא לא בן של רב. וגם לא של חקלאי ואפילו לא של סגן אלוף. ילד מתוק בין מאות מתוקים שמתדפקים על דלתותיכם, ורוצים למצוא ישיבה שתאמין בהם ותגדל אותם, אבל שבשלב הראשון תקבל אותם. ותביט בהם כמו שהם. כמו שהם. ואני, אמא שלו, אהיה הדוורית שלו בעת הקרובה. ואוציא מהדואר את מכתבי התשובות השליליות שלכם, משום שחיפשתם נערים עם אש בעינים, קלים כצבי ועזים כנשר, בשפתם רוממות-אל וגבם עומס אידאלים קדושים. ולא היתה בכם סבלנות, ולא רוחב לב לילד קטן שמבקש קצת סבלנות עד שיגדל.

נורית, אמא ממוצעת לילד שמחפש ישיבה תיכונית.