לאחרונה הודיעו מספר חברות גדולות במשק על כוונתן לפטר מאות עובדים – כחלק מצעדי התייעלות בהן הן נוקטות. הודעה זו עוררה ביקורת ציבורית במיוחד בשל העובדה שמדובר בחברות המקבלות הטבות מס מפליגות[1]. מכון כת”ר התבקש לחוות דעתו בסוגיה זו.

לשאלה זו שלושה היבטים עיקריים – אותן נסקור להלן: א. הפרת הסכם העבודה. ב. דיני צדקה. ג. הטבות המס.

א. הפרת הסכם העבודה.

פיטורי עובדים מהווים הפרה חד צדדית של הסכם העבודה. מן הבחינה המשפטית קיימת חובה הלכתית לוודא שהעובד מקבל את כל המגיע לו על פי חוק כתוצאה מהפרה זו של ההסכם.

מעבר לפן המשפטי, מטילה ההלכה על המעסיק חובה מוסרית לעמוד בדיבורו ולא לחזור בו באופן שרירותי. המעסיק רשאי לחזור בו רק אם מדובר במצב בו המשך העסקת העובד יגרום לו נזק, או כאשר נשתנו הנסיבות באופן שלא היה צפוי בשעה שהעובד התקבל לעבודתו, וכתוצאה מכך עלול המשך ההעסקה להביא להפסד רווחים משמעותי[2].

ב. דיני צדקה.

נתינת עבודה לאדם, אשר תאפשר לו להתפרנס בכבוד ותמנע את נפילתו הכלכלית, הינה המדרגה הגבוהה ביותר בצדקה[3]. הפסקת עבודה של מי שהיה רגיל להתפרנס ממנה שנים רבות ונותר עתה ללא מקור פרנסה, הושוותה בחז”ל לגזל[4]. לא רק גזל יש בסגירת מקור מחייתו של אדם אלא זו אף כעין שפיכות דמים[5].

אמנם בעלי המניות מעוניינים ממקסימום רווחים מהשקעתם, אך גם עליהם מוטלת האחריות של מניעת הפגיעה במקור פרנסתם של העובדים.[6]

זאת ועוד, על פי ההלכה כופים על הצדקה, וגם מטעם זה אין כל מניעה להשתמש בכספם של בעלי המניות באופן שיביא למניעת פיטורין, גם כאשר הדבר כרוך בצמצום הרווחים – ובלבד שהחברה תוכל להמשיך להתקיים. הכח הכלכלי העצום המצוי בחברות הגדולות צריך שיופנה גם למטרות של צדקה וחסד – הן כלפי חוץ, והן כלפי עובדי החברה עצמה, תוך הבטחת המשך האטרקטיביות הכלכלית של החברה[7].

ג. הטבות המס.

ההלכה מחייבת הטלת מס באופן שוויוני וללא הפליה[8]. עם זאת, רשאית המדינה לתת הטבות מס כאשר מדובר במטרה ראויה שיש בה משום תועלת לחברה ולמדינה. אין ספק שעידוד הקמת מפעלים בארץ ויצירת מקומות תעסוקה הינה מטרה ראויה שלמענה רשאית המדינה לתת הטבות במס שהרי, כפי שהבאנו לעיל, ביצירת מקומות תעסוקה יש משום מצוות צדקה. בנוסף הקמת המפעלים מחזקת את כלכלת מדינת ישראל ויש בכך משום קיום מצוות יישוב ארץ ישראל[9].

הטבת מס הניתנת לחברה הינה בעצם השתתפות של הציבור במימון פעילותה של אותה חברה, שהרי את החוסר בגביית המס מאותה חברה משלם הציבור. ברור שמימון זה ניתן על דעת שהחברה תשתמש בו למטרה שלשמו הוא ניתן[10], על כן, אף שהמדינה לא הציבה תנאים בפני החברה בנוגע לאופן ניצול הטבות המס, ברור שאין היא רשאית להשתמש באותן הטבות למטרות שאינן תורמות באופן ברור ליצירת מקומות התעסוקה ולחיזוק כלכלת מדינת ישראל.[11] היות שמדובר בכספי ציבור, על המדינה להפעיל פיקוח שיוודא שאכן הטבות המס הללו ממלאות את ייעודן.

אכן, לא ניתן לקבוע בהחלטיות כי חברות אשר קבלו הטבות מס אסורות לפטר עובדים, אך כן ניתן לקבוע כי חברות אלו מחויבות להתחשב בצורך לשמור על מקומות התעסוקה של העובדים, וכן בטובת המדינה, בבואן לקבל החלטות הנוגעות להמשך פעילותן.[12]

סיכום

א. חברה רשאית לפטר עובדים בנסיבות בהן הימנעות מפיטורים תסכן באופן ממשי את קיומה.[13]

ב. כאשר אין מדובר בסכנה לקיומה של החברה, היא רשאית לפטר עובדים באופן חד צדדי בנסיבות שלא היו צפויות בשעה שהעובד התקבל לעבודתו, ואשר כתוצאה מהן עלול המשך ההעסקה להביא להפסד רווחים משמעותי. כל זאת בכפוף לסעיף הבא.

ג. גם כאשר מתקיימים התנאים שבסעיף ב, מחוייבת החברה, מדיני צדקה, לדאוג לכך שלאותם עובדים יהיה מקור פרנסה שיאפשר להם ולמשפחתם קיום מינימאלי בכבוד, אם על ידי המשך העסקתם ואם על ידי מציאת מקור פרנסה חילופי או פיצויים הולמים – אף מעבר לנדרש על פי החוק.

ד. חברה שמקבלת הטבות מס מהמדינה חייבת לקחת בחשבון בהחלטותיה את הצורך בשמירה על מקומות התעסוקה של העובדים, וכן את טובת המדינה. על המדינה להפעיל פיקוח על מנת לוודא שהטבות המס הללו ממלאות את ייעודן.

________________________________________

[1] ראו למשל: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000885764 https://www.themarker.com/news/politics/1.2140304 

[2] שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רד סעיף ז: “הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע ה”ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.” ובסמ”ע שם ס”ק יב: “ראוי לו לעמוד בדיבורו. דרשו רבותינו ז”ל [שם מ”ט ע”א] אמ”ש [ויקרא י”ט ל”ו] הין צדק, שיהא הן שלך צדק, ואפילו נתיקר השער ס”ל להרמב”ם [המובא בציונים אות ט’] והמחבר דלא יחזור בו, משום הכי כתבו סתמא, אבל הרא”ש [ב”מ פ”ד סי’ י”ד] והטור [סעיף י”א] ס”ל דאם חוזר בו המוכר משום יוקרא והלוקח משום זולא לית לן בה, ע”ש ובדרכי משה [שם]:” ובשו”ת שו”ת שבט הלוי חלק ד סימן רו התיר חזרה “אם נשתנה השער בשיעור גדול שאנו יכולים לתלות דעל כזה לא חשב אדם”. מאידך, לא הותרה חזרה לשם הגדלת רווחים בלבד כאשר מדובר בנסיבות שהיו ניתנות לצפיה מראש. (שו”ת שבט הלוי חלק ז סימן רלו)

[3] רמב”ם (הלכות מתנות עניים י ז): “שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה… ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.” מכאן שחובת הצדקה נוהגת גם כלפי מי שכרגע אינו עני אלא שאם לא תהיה לו עבודה יהפוך לעני, וכפי שמביא רש”י על הכתוב (ויקרא כה לה): “‘והחזקת בו’ – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.”

[4] על הפסוק במשלי “אל תגזול דל” אומר המדרש (תנחומא בהר): “וכי יש אדם גוזל דלים, מהו גוזל ממנו והוא דל, אלא אם היתה למוד לפרנסו וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לו, ואתה מונע שלא ליתן לו, דע כי אתה גוזלו”.

[5] במסכת יבמות (עח ע”ב) שואלים חז”ל על הכתוב: “ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים” “וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן”. מדברים אלו מסיק ר”ת (ספר הישר חלק החידושים תשמא): “הרי הגורם לחברו הפסד ריוח ומחיה מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו”.

[6] ממעשה הריגתה של נוב אנו למדים על האחריות המוטלת על כל מי שבידו להשפיע – גם אם אינו המבצע בפועל. הריגת נוב עיר הכהנים על ידי שאול היתה הסיבה לכך שבימי דוד נגזר על עם ישראל רעב שלוש שנים. עם ישראל כולו נענש בשל מניעת אמצעי המחיה מן הגבעונים. המעשה נעשה על ידי שאול אך האחריות הוטלה על העם כולו כנראה בשל העובדה שלא מנע או שלא מחה בשאול על מעשהו. בעלי המניות מצווים א”כ להשתמש בכח שבידם על מנת למנוע כמידת האפשר פגיעה במקור מחייתם של העובדים, ובודאי שאינם רשאים להתנגד להתחשבות בעובדים.

[7] שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמח סעיף א: “ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן,” יש לציין כי ההגבלה של מעשר או חומש אינה אלא במקרה בו האדם אינו מסוגל לחלץ את העני ממצבו אך אם בידו של האדם לעשות כן ניתן לחייבו אף ביותר מחומש כפי שכותב הטור טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט “שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים אם אין ידו משגת לכל צורך העניים יתן כפי השגת ידו” וראה בשו”ת מהר”ם מינץ סימן סה “אם הוא איש אמיד, וידו משגת צריך שיתן כפי צריכות דעני”. יש להדגיש שהאחריות להבטחת קיום בכבוד של העובדים מוטלת בראש ובראשונה על בעלי המפעל ואין הם רשאים להפטר מכך בטענה שהם מעוניינים לתת צדקה למטרות אחרות. אחריות זו של בעלי המפעל מבוססת על שני טעמים: א. היות העובדים סמוכים על שולחנו של בעל המפעל, כפי שפסק הרמב”ם (הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה יג): “עניי ביתו קודמין לעניי עירו”. ב. המשך ההעסקה, שכאמור לעיל מהווה עדיפות ראשונה במצוות הצדקה, הוא דבר שרק בעלי המפעל יכולים לעשות, והרי זה כאילו הם היחידים שידם משגת לדאוג לאותם עניים, וממילא מוטלת החובה דווקא עליהם.

[8] רא”ש בפירושו למסכת נדרים (כח ע”א) בשם רבנו תם “הא דאמרו דינא דמלכותא דינא היינו דוקא כשהמלך משוה גזירותיו על כל בני מלכותו אבל אם הוא משנה למדינה אחת לאו דינא הוא”. הובא בבית יוסף חו”מ סימן שסט.

[9] על חשיבותו ההלכתית של חיזוק הכלכלה הישראלית, יעויין בדברי הרב שלמה גורן, משנת המדינה (מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה), ירושלים: הוצאת האידרא רבה ומסורה לעם, תשנ”ט. “על מוסר העבודה”, עמ’ 85- 90

[10] ראו https://www.moit.gov.il/NR/exeres/A7EB7907-C9E8-4D62-A988-D58B5C3BC675.htm

[11] וכפי שנפסק ביחס לעני שקבל צדקה, שאף שהנותן לא התנה זאת במפורש, על הכסף לשמש רק לצרכי העני, ראו שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנג סעיף יב: “מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה”. ואף שבהלכות צדקה מדובר על כדף שניתן לעני, ובנידון דידן מדובר על כסף שלא נגבה מהחברה, מסברה נראה שאין לחלק, זאת ועוד, פטור ממס הניתן לחברה כמוהו כנתינה, שהרי החברה מקבלת מן המדינה את מכלול השירותים בלא לשלם תמורתם.

[12] יש לציין, שלדעת מבקר המדינה החברות לא התחשבו בשיקולים אלו. ראה למשל ציטוט מדבריו ב: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000885764: “אחרי שהמנהלים קיבלו בונוסים ומענקים, והחברה קיבלה הטבות מס מפליגות, כשמגיע רגע האמת מפטרים עובדים, וזה לדעתי – כמו לדעת רבים – ממש לא במקום”

[13] כך פשוט מסברה, שהרי בנסיבות אלו, המשך העסקת העובדים הינה בלתי אפשרית.