הגיע לידי מאמרו הסרקסטי של מר אריה פרידמן, “מי שיכתב את ספר התורה שלי” מר פרידמן הינו אדם המיצג צבור דתי כסגן ראש עיר ואם בישראל.

לו הייתי נגרר אחר סגנונו הייתי אומר כי מתוכן המאמר אכן ניכר כי מר פרידמן אכן רואה בפעם הראשונה את פרשת כי תצא, כמו שלא ראה עד עכשיו חלקים אחרים של התורה. אך ברצוני להתיחס אך ורק לתוכן הדברים ולא לעובדה שהתרגלנו אליה לצערינו שאדם חובש כיפה כזה או אחר חושב שהוא מבין את התורה יותר מכל גדולי ראשי הישיבות ופוסקי ההלכה החל ברבני הצבור החרדי וכלה ברבני הרבנות הראשית לדורותיהם שרובם ככולם שלחו ילדיהם להתחנך במוסדות שמר פרידמן לא שמע על דרכן בתורה שלו.

ובכן, הפסוקים בפרשת כי תצא עוסקים ב”פטורים מעורכי המלחמה” ואילו המושג “תורתו אומנותו” שייך למחלקה אחרת לגמרי.

הנה התלמוד במסכת נדרים דף לב: אומר כי אברהם אבינו עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולכן, בין השאר, ירדו בני ישראל למצרים והשתעבדו בה מאתים ועשר שנים, מהר”ל מפראג מסביר וז”ל: |ולפיכך סובר רבי אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח לגמרי שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו ואילו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא, שאין סומכין על הנס, אבל לקח תלמידי חכמים מורה שהמעשה הזה לא היה שלם והיה לו לבטוח בו ית’ ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח… לפיכך השתעבדו שיראו גבורותיו אשר עשה ויקנו אמונה שלמה” (מהר”ל מפראג גבורות ה’ דף נ”ה). אגב, מלחמה זו שעליה נאסר לאברהם לגייס בני ישיבות מוגדרת על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל כ”מלחמת מצוה גדולה מאד” (אגרות הראי”ה אגרת תת”י).

הגמרא במסכת סנהדרין מ”ט ע”א אומרת: אלמלא דוד (שהיה לומד תורה) לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב (שלחם) לא עסק דוד בתורה”

ובמדרש העוסק במלחמת מדין נאמר כי משה גייס לצבאו אלף מכל מטה למלחמה ואלף מכל מטה לתפקידי עורף ואלף לתורה ולתפילה.

בני הישיבות שתורתם אומנותם אינם “פטורים מעורכי המלחמה” פטור שניתן רק במלחמת רשות, הם מהוים חלק מן הצבא, החלק הרוחני החיוני, וכמוהם כאנשי המחשבים שאמנם אינם מסתכנים בשדה הקרב אך איש אינו מטיל ספק בתרומתם החיונית למאמץ המלחמתי.

בשנת תשל”ג נאם הרב שלמה יוסף זוין זצ”ל נאום חריף מאד שהתפרסם הן בעתון “הצופה” והן בשבועון “פנים אל פנים” שם דיבר בחריפות רבה נגד גיוס בני ישיבות הדברים נאמרו בישיבת מועצת הרבנות הראשית לישראל שיצאה חוצץ נגד החלטה שהתקבלה אז בועידת המפד”ל בעד גיוס בני הישיבות לישיבות ההסדר, ובשולי הכתבה נאמר: כי גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן נשא דברים חריפים נגד ההחלטה הנ”ל.

הרב שאול ישראלי זצ”ל כתב לכותב מכתב זה מכתב מ”יום ד’ לסדר את אשר יבחר יקריב אליו” תשנ”ב בענין גיוס בני ישיבות וזאת בשעה שהמפד”ל הדפיסה תמונתו כמי שקורא להצביע למפלגה וכך כתב: “דעתי כמובן לא השתנתה והיא מוחלטת באופן ברור נגד גיוס בני הישיבות”.

הגדיל לעשות הרב משה צבי נריה זצ”ל שכתב מאמר ארוך ביותר ונוקב עד מאד נגד גיוס בני הישיבות, את המאמר פתח הרב במילים הברורות דלהלן:

“למראה ההסתערות הזועמת, למשמע הדיבורים הבוטים והמעליבים על בני הישיבות מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטוריה הישראלית. העם לדורותיו ראה בבני התורה חלוצים מתנדבים… יהי נא ברור, גם בני הישיבות בזמנינו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחיה לשחרור – לא משוחררים הם אלא משועבדים הם למשמרת הקודש בישראל וכל זמן שהם ממשיכים בלימודם בגיוסם לתורה אין מגייסים אותם לצבא…”

מענין אם גדולי תורה אלה כמו גם הרב אויערבך זצ”ל והחזון איש זצ”ל ועוד רבים רבים נוספים לא קראו את פרשת כי תצא.

גם הרמז שנתן מר פרידמן לגמרא במסכת ברכות לה: המביאה את שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי לעומת זו של רבי ישמעאל בענין תורה עם דרך ארץ ואומרת ש”הרבה עשו כרשב”י – תורה בלבד ולא עלתה בידם” לא טרח להביא את דעת המשנה ברורה בסי’ קנ”ו המתיחס לגמרא הנ”ל ופוסק להלכה כי דרכו של רשב”י לא נדחתה לגמרי מהלכה והיא משמשת למיעוט אך לא לרוב העם.

בכלל הייתי מציע לעסקנים שיתנו לרבנים לעסוק בתורה ולכתוב מאמרים תורניים. הרבה אי נעימויות יחסכו, ובכלל הוכוח אודות משמעות פסוקים ודברי חז”ל הינו נושא לבתי מדרש ולא לאתרי אינטרנט או עתונים.

רוצה אני לחסוך למר פרידמן את המאמץ ללקט דעת רבנים שדעתם שונה מהנ”ל. הדבר לא יהיה רלונטי שכן בעצם הציטוטים הנ”ל מופרכת הנחתו כי “את הקריטריון הזה “תורתו אומנותו” המציאה החברה החרדית” וכי הוא “לא היה קיים מעולם ביהדות”.

ובכלל, מדוע פוחד מר פרידמן לדבר על גדולי התורה עצמם שהם המובילים את המהלך השנוא עליו, אישים שגדלותם בתורה כולל בפרשת כי תצא אינה מוטלת בספק? מדוע משתמש הוא במושג “החברה החרדית” בשעה שעליו לדעת היטב כי אורח חיים זה יצא מבית מדרשת של גדולי תורה המוערכים על ידי רבים וטובים?

כיון שהדברים שנכתבו על ידי מר פרידמן חמורים הם עד מאד והם על סף דברי הסתה שמצטרפים לקולות רבים בימינו. מן ההגינות שמאמרי זה יתפרסם ככתבו וכלשונו ולו רק כדי לתקן את הסילופים שבמאמרך כאילו הצבור החרדי המציא את ענין “תורתו אומנותו”. ובכך להוציא לעז על כל אותם גדולי התורה ממנהיגי הצבור הדתי לאומי שדעתם היתה והינה בדיוק כזו של הצבור החרדי.