בני גד ובני ראובן שהצליחו בעסקיהם וצברו להם מקנה רב ועושר, פונים למשה בהצעה הוגנת ומעשית – לקבל נחלה שתתאים לצורכיהם. ממה נובעת ההתנגדות של משה?


“ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד..” (ל”ב, א’), בני גד ובני ראובן שהצליחו בעסקיהם וצברו להם מקנה רב ועושר, פונים למשה בהצעה הוגנת ומעשית – לקבל נחלה שתתאים לצורכיהם. ממה נובעת ההתנגדות של משה?

מדובר בעסקת   WIN-WIN  שהיא כדאית לכולם. לא רק שאינה באה על חשבון השבטים האחרים, אלא אף מפנה להם שטחים נרחבים בתחומי הארץ.

הם מבינים את רגישות בקשתם לקבל נחלה מחוץ לשטחה של ארץ ישראל, ולפיכך פונים אל משה בזהירות, בכבוד רב ובענווה: “ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעבירנו את הירדן..” (ל”ב, ה’).

אולם משה מגיב לבקשה בשלילה קיצונית, נוזף בהם ואף מוכיח אותם: “..ולמה תניאון את לב בני ישראל.. כה עשו אבתיכם.. ויחר אף ה’.. והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים.. ושחתם לכל העם הזה”.                   (ז’-ט”ו).

משה אינו עונה לבקשתם באופן ענייני שיספק פיתרון לבעיה שהתעוררה. הוא אף אינו משיב ב “כן או לא” – “יש עסקה או אין עסקה”. תחת זאת, הוא פורק עליהם מטען רגשי עצום – אש וגופרית…

מדוע?  מדוע הוא אינו קשוב להם כשם שהיה קשוב קודם לכן לבנות צלפחד, בעמידתן ובדרישתן לחרוג ממסגרת הכללים הברורים לחלוקת הנחלות?? מדוע עוררה בקשתם התנגדות כה חריפה כדוגמת המשפט: “תרבות אנשים חטאים”??? מה התעורר אצל משה שגרם לו להגיב בצורה כה חריפה?

נראה שמשה חשש מתחבולה מתוחכמת… משה שנשא עליו את טראומת “חטא המרגלים”, חושש שגם הם ‘מְתַחְבְּלִים’ את כניסתם לארץ ונושא המקנה הרב, משמש להם כתירוץ. הוא חושש מזריעת דמורליזציה מדבקת בעם ממש כמו בפעם הקודמת. נקודה זו עלולה להיות תחילתה של התרופפות האחדות והתפוררות הצבא עוד לפני היציאה לקרב הראשון. כמי ש ‘נכווה ברותחין’, הוא נזהר שלא ליפול שוב.

בני גד ובני ראובן, קולטים בחושיהם המחודדים את הטראומה שהתעוררה זה עתה, ומטפלים בה במיומנות ובזריזות. הם מציעים לפעול בצורה הפוכה לגמרי מזו של המרגלים ואגב כך לשחרר את משה ואת העם מהטראומה הלאומית.

במקום ההימנעות והדמורליזציה שזרעו המרגלים בפעם הקודמת, הם מציעים לו להיות בעצמם החלוצים לפני המחנה ובכך לסחוף את העם בצדקת הדרך: “ואנחנו נחלץ חֻשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאֹנִם אל מקומם..” (י”ז).

כאנשי מעשה, הם ‘חותרים לעיסקה’ ומעריכים שמחירה יהיה גבוה במיוחד. הם מבינים שבניגוד לבנות צלפחד שביקשו בכל מאודן להשתקע בתחומי הארץ, בבקשתם להישאר בגלות – ידם תהיה על התחתונה. לא נותר להם אלא לתת את הבטחתם למשה במילה ברורה: “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש את נחלתו” (י”ט).