מבין אלו שחלו בסוכרת הריונית, כ-35% יפתחו סוכרת מסוג 2 תוך עשור.
מחקר חדש בראשות ד"ר סייפור חאן, Ph.D., חבר סגל מחקר קרדיולוגיה במכון לרפואת כלי דם של אוניברסיטת פיטסבורג, הוא הראשון לזהות מנגנונים מולקולריים של ההתקדמות מסוכרת הריון לסוכרת מסוג 2. התגלית, דווחה ב התקדמות המדעעלול להוביל לטיפולים והתערבויות חדשות להפחתת הסיכון להתקדמות זו.
רבות מהנשים הללו שחלו בסוכרת הריונית עוברות לפתח סוכרת מסוג 2 בגיל צעיר יחסית, לפני 40. יש צורך דחוף בזיהוי גורמי שורש על מנת לפתח גילוי מוקדם, מניעה והתערבויות ממוקדות באמצעות רפואה מדויקת".
ד"ר סייפור חאן, Ph.D., חבר בפקולטה למחקר קרדיולוגיה, המכון לרפואת כלי דם של אוניברסיטת פיטסבורג
הצוות בחן קבוצה מהמחקר של נשים, האכלת תינוקות וסוכרת מסוג 2 לאחר סוכרת הריונית (The SWIFT Study), תוך התמקדות ב-143 נשים היספניות בגילאי 20 עד 45 עם היסטוריה של סוכרת הריונית. מתוכם, 65 התקדמו לסוכרת מסוג 2 תוך שמונה שנים מהלידה. 78 הנשים הנותרות שימשו כבקרות.
על ידי בחינת נתונים מטבולומיים, ליפידומיים וגנומיים אנושיים, הצוות מצא כי אלו שהמשיכו לפתח סוכרת מסוג 2 היו מופחתות רמות של סוג של שומנים הידועים בשם ספינגוליפידים בדמם בשלב נטול המחלה, ולאחר מכן עקבו אחר ירידה בייצור של ספינגוליפידים. למוטציה בגן המכונה CERS2. הצוות אימת ממצא זה במודלים של עכברים וכן בניסויים באמצעות תאים מפרישי אינסולין שנתרמו מבני אדם.
הממצאים מצביעים על כך שרמות נמוכות יותר של ספינגוליפידים עם שרשרת ארוכה מאוד במחזור יכולים לשמש אינדיקטור מוקדם להתקדמות מסוכרת הריונית לסוכרת מסוג 2.
"תובנות אלו יכולות לסלול את הדרך לאסטרטגיות טיפוליות חדשות שמטרתן להתמקד במסלול הספינגוליפידים", אמר חאן, גם מהמרכז הרפואי VA, פיטסבורג. "התערבויות טיפוליות שנועדו לשחזר מטבוליזם תקין של ספינגוליפידים על ידי שיפור פעילות CERS2 או מזעור ההשפעות המזיקות שלו במורד הזרם על יכולת הפרשת אינסולין בלבלב עשויות לסייע בשיפור תפקוד תאי בטא בלבלב, הפרשת אינסולין וויסות גלוקוז אצל אנשים בסיכון גבוה לפתח סוכרת מסוג 2, במיוחד אלה עם היסטוריה של סוכרת הריונית."
במחקרים עתידיים, הצוות יחקור כיצד אובדן התפקוד של CERS2 תורם לתפקוד לקוי של תאי בטא בלבלב ויעריך את פעילות CERS2 ומטבוליזם של ספינגוליפידים כמטרות.
מחברים נוספים במחקר היו Xiangyu Zhang, Ph.D., ובאבק Razani, MD, Ph.D., מ-Pitt and VA Medical Center, Pittsburgh; Wenyue W. Ye, MD, Julie AD Van, Ishnoor Singh, Yasmin Rabiee, Kaitlyn L. Rodricks and Michael B. Wheeler, Ph.D., כולן מאוניברסיטת טורונטו; רבקה ג'יי ניקולסון וסקוט א' סאמרס, Ph.D., מאוניברסיטת יוטה; אנתוני ה. פוטרמן, Ph.D., ממכון ויצמן למדע; אריקה פ. גונדרסון, MD, Ph.D., מבית הספר לרפואה של קייזר פרמננטה בצפון קליפורניה וקייזר פרמננטה ברנרד ג'יי טייסון.
מחקר זה נתמך על ידי מכונים קנדיים לחקר בריאות (FRN 143219 MBW); המכון הלאומי לבריאות הילד והתפתחות האדם (R01HD050625, R01HD050625-03S1 ו-R01HD050635-05S); המכון הלאומי למחלות עיכול, סוכרת ומחלות כליות (R21DK103171, R01DK118409 ו-R01DK122700); מכון הלב, הריאות והדם הלאומי (R01HL125838); שירותי יישומים מדעיים של המכון הלאומי לבריאות (R01DK131609, R01DK116888 ו-R01DK130296); פרס המפתח הקרדיווסקולרי של קרן משפחת מקמיש; קרן סמואל ואמה וינטרס; המכון הלאומי למחלות עיכול, סוכרת ומחלות כליות (R01DK131188); ומכון הלב, הריאות והדם הלאומי (R01HL159461).