שונות ניכרת בשכיחות הדיכאון נמצאה במדגם רב אתרים של קשישים תושבי קהילה בארצות הברית מדווחת על מחקר של בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת קולומביה מיילמן. עד כה, מעט מחקרים בדקו את תדירות הדיכאון בקרב קשישים המתגוררים בקהילה בארה"ב. המחקר פורסם ב- כתב העת של האגודה האמריקאית לגריאטריה.
מתוך 2,900 המשתתפים שנחקרו, 6.2% סבלו מדיכאון. מבוגרים יותר עם היסטוריה שלילית של דיכאון או בעלי הכנסה שנתית של 50,000$ או יותר במשק בית היו בירידה משמעותית בסיכויים לדיכאון. התנדבות הייתה גורם להפחתת הסיכויים לדיכאון – עם שיעור ירידה של 43%.
הממצאים שלנו עוזרים לחזק את המחקר הקיים על אפידמיולוגיה ומניעת דיכאון בקרב מבוגרים. באופן ספציפי, הוא מספק נתונים אמפיריים על שכיחות הדיכאון בקרב מבוגרים המתגוררים בקהילה בארה"ב ועל התפקיד הפוטנציאלי של התנדבות בהפחתת הסיכון לדיכאון בקרב מבוגרים".
Yitao Xi, MPH, בוגר טרי באפידמיולוגיה מבית הספר קולומביה מיילמן ומחבר ראשון
תוך שימוש בנתונים ממחקר האורך על נהגים מזדקנים (LongROAD) של 2,990 נהגים פעילים בגילאי 65-79 שנים ללא ליקוי קוגניטיבי משמעותי, החוקרים בחנו את השכיחות והקורלציות של דיכאון במדגם מרובה אתרים זה של מבוגרים תושבי קהילה שנרשמו והוערכו. בין יולי 2015 למרץ 2017 ממרפאות ראשוניות או מערכות בריאות בחמישה אתרי מחקר: אן ארבור, MI; בולטימור, MD; Cooperstown, NY; דנבר, CO; וסן דייגו, קליפורניה. סולם הדיכאון המדווח על תוצאות מדידת מערכת (PROMIS®) שימש לקביעת מצב הדיכאון. המשתתפים הוערכו גם משאלונים, הפשטת רשומות רפואיות, בדיקות תפקודיות (למשל, חוזק אחיזה) וסקירה מקיפה של התרופות הנוכחיות.
בקרב המשתתפים 7 אחוזים היו נשים; 8 אחוזים לא היו נשואים; 8 אחוזים היו בעלי תואר תיכון או פחות ו-11 אחוזים היו בעלי הכנסה שנתית של משק בית נמוכה מ-$50,000. שיעורי שכיחות גבוהים של דיכאון נמצאו באלה שהיו בני 65-69 שנים (8 אחוזים), בעוד שלבני 70-74 היו סיכויים נמוכים משמעותית לדיכאון.
"קבוצת הגיל 65-69 מתמודדת לעיתים קרובות עם שינויים משמעותיים בחיים כמו פרישה או הופעת מחלות כרוניות, שעלולות לתרום לתסמיני דיכאון", אמר גואוואה לי, MD, DrPH, פרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטת קולומביה, סופר בכיר וחוקר ראשי של מחקר LongROAD. "ממצא זה מתיישב עם דיווחים אחרים המצביעים על כך שגילאי 65 ומעלה מלווים לעתים קרובות בגורמים כמו בעיות בריאות גופניות מוגברות או מצבים רפואיים כרוניים כולל סוכרת, חרדה, ירידה קוגניטיבית ואובדן רשתות חברתיות – מה שעלול להחמיר תחושות של בידוד ותסמיני דיכאון לחילופין, לאלו שעסקו בפעילות התנדבותית הייתה שכיחות נמוכה משמעותית של דיכאון.
בנוסף להשפעה של ההתנדבות על הפחתת הסיכויים לדיכאון, המחקר גם מאשר מחדש את התפקיד החשוב של מצב משפחתי בשכיחות של דיכאון. "זה ידוע שמערכות יחסים חברתיות בכלל ונישואים בפרט יכולים לספק תמיכה חברתית וחיץ נגד בעיות נפשיות", מציינת לי, שהיא גם פרופסור להרדמה בקולג' קולומביה לרופאים ומנתחים.
ארגון הבריאות העולמי מעריך שיש למעלה מ-1.4 מיליארד אנשים בני 60 ומעלה. נלווים להערכה זו אתגרי בריאות הציבור, כגון הגדלת השכיחות של דיכאון עקב מצבים רפואיים נלווים ותמיכה חברתית לא מספקת. בעולם, דיכאון בקרב מבוגרים מהווה דאגה רצינית.
"הממצאים שלנו מאשרים מחדש את התפקיד החשוב שגורמים סוציו-דמוגרפיים ורפואיים ממלאים בשכיחות של דיכאון בשלב המאוחר של תוחלת החיים", מציין לי. "המחקר שלנו מדגיש את הצורך במדיניות שתחזק את הביטחון הכלכלי למבוגרים, ומספק ראיות נוספות לתפקיד המגן הפוטנציאלי של התנדבות בהפחתת הסיכון לדיכאון".
ד"ר סו בורסון, עורך כתב העת, כתב: "המחקר החשוב של Xi וחב' ראוי לתשומת לב רחבה. בנוסף להזכיר לנו שאנשים מבוגרים עם מחלות כרוניות, דיכאון קודם וחיסרון סוציו-דמוגרפי נוטים יותר להיות מדוכאים, הם מוצאים אפקט מגן פוטנציאלי של התנדבות – אפילו אצל אנשים עם היסטוריה של דיכאון מעניין שהנתונים שלהם מראים שהתקופה סביב גיל הפרישה ה"'נורמלי'". אמצע עד סוף שנות ה-60 – הוא אחד של שכיחות דיכאון גבוהה יותר בימים הראשונים של הגריאטריה בארצות הברית, הפרישה הוכרה כשלב התפתחותי כרוך בסיכונים פוטנציאליים – אובדן מטרה, ערך אישי ומשמעות. , כל החוויות ששוכנות בחציית הדיכאון היא עדיין אירוע מכונן בחיים, אבל התזמון שלו התפשט כעת על פני גיל ועמיתיו מצביעים לנו שוב על הערך של "'עבודה"' על כל צורותיה – במיוחד העבודה של שירות אחרים הרבה מעבר למשכורת האחרונה."
מחברים שותפים הם תלמה מילנץ, בית ספר קולומביה מיילמן; הווארד פ. אנדרוז, בית הספר קולומביה מיילמן ומכללת ואגלוס לרופאים ומנתחים; לינדה ל. היל, אוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו; דיוויד סטרוגאץ, מכון המחקר באסט; קרולין דיגויספי, בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת קולורדו; מריאן בץ, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולורדו ו-VA מזרח קולורדו למחקר גריאטרי חינוך ומרכז קליני; וניה ג'ונס, בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבלומברג; דיוויד אבי וליסה מולנר, מכון המחקר לתחבורה של אוניברסיטת מישיגן; וברברה ה. לאנג, מכללת ואגלוס לרופאים ומנתחים.
פרויקט המחקר האורך על נהגים מזדקנים נערך בחסות קרן AAA לבטיחות בדרכים.
