חוקרים מהמכללה הרפואית של ג'ורג'יה באוניברסיטת אוגוסטה מחפשים דרך טובה יותר להבין מדוע גברים רבים עם סרטן הערמונית סובלים בסופו של דבר עם מחלת אלצהיימר, והאם זה הטיפול ההורמונלי הסטנדרטי או תגובה חיסונית יתר פעילה שבאמת תורמת לבעיה.
הטיפול ההורמונלי, טיפול במניעת אנדרוגנים, המכונה ADT, מטפל בסרטן על ידי הפחתת הטסטוסטרון, שהסרטן צריך כדי לגדול. אבל אנדרוגן הוא מווסת מפתח של חילוף החומרים של עמילואיד וכאשר הוא מוסר מהמשוואה, נותר יותר עמילואיד ליצירת הפלאקים שהם סימן ההיכר של אלצהיימר.
אנו יודעים שסרטן הערמונית עצמו משפיע במידה רבה גם על גברים מעל גיל 65, שזו אוכלוסייה שכבר נמצאת בסיכון גבוה יותר לאלצהיימר, פשוט בשל גילם. מה שלא מובן במידה רבה הוא התפקיד ש-ADT עשוי למלא בהקשר של סרטן ומחלת אלצהיימר".
צ'ין וואנג, MD/PhD, מלומד בולט בנוירודגנרציה של Georgia Research Alliance ומנהלת התוכנית לגילוי טיפולי באלצהיימר ב-MCG
וואנג וצוות המחקר שלה חשדו שהתגובה החיסונית הפעילה מדי של הגוף והדלקת שלאחר מכן עשויות לשחק.
כדי להבין טוב יותר, הם יצרו מודל של בעלי חיים עם מחלת אלצהיימר וסרטן, ולאחר מכן העבירו את ה-ADT למשך שמונה שבועות, תוך ניטור רמות האנדרוגנים וגודל הגידול. "רצינו תחילה לאמת את המודל שלנו וגם לבדוק ולראות אם יש ליקויים קוגניטיביים בקבוצה הזו", אמר וואנג.
הם גם פיתחו מודלים אחרים של בעלי חיים. מה שנקרא סוג פראי (ללא אלצהיימר או סרטן), קבוצה עם אלצהיימר בלבד, וקבוצה עם רק סרטן שקיבלה טיפול ADT – עזרו לצוות לשרטט עוד יותר את המשחק המורכב הזה. החוקרים גם עקבו באופן קבוע אחר שינויים בדם בחיפוש אחר סמנים חיסוניים.
בתום שמונה שבועות הם חיפשו גם עמילואיד מוגבר במוח, אבל "להפתעתנו לא ראינו הבדל משמעותי בעומס הפלאק באף אחת מהקבוצות".
עם זאת, הם ציינו כמות גבוהה של תגובתיות בתאי גליה של הקבוצות עם סרטן בלבד והקבוצות שטופלו ב-ADT. תאי גליה הם חלק ממערכת העצבים המרכזית ובדרך כלל תומכים בתאי עצב, ועוזרים להם לתפקד כראוי. ההיפראקטיביות שלהם היא אינדיקטור מרכזי לדלקת במוח, אמר וואנג.
הם גם ציינו עלייה בציטוקינים פרו-דלקתיים, חלבונים קטנים המעוררים עלייה בדלקת בכל הגוף, וירידה בציטוקינים אנטי-דלקתיים, במיוחד בבעלי חיים עם אלצהיימר וסרטן שקיבלו ADT.
הצוות גם בחן את מחסום הדם-מוח של החיות וציין כי לאותה קבוצה יש נזק משמעותי. בנסיבות רגילות, מחסום זה מגן על המוח מפני חומרים מזיקים תוך שהוא מאפשר למולקולות חיוניות לעבור דרכן. "זה יסביר מדוע יש כל כך הרבה יותר דלקת בקבוצה הזו", דיווחו וואנג והצוות בכתב העת התקדמות המדע. "הטיפול ב-ADT הופך למעשה את מחסום הדם-מוח לחדיר יותר. ואז תאי החיסון האלה, שמסתובבים בכמויות גבוהות יותר בגלל הסרטן והטיפול שלאחריו, יכולים להיכנס למוח – אנחנו קוראים לזה חדירת תאי חיסון – ולגרום דלקת, הקשורה לירידה קוגניטיבית."
כדי להתערב ולעצור את חדירת תאי החיסון, וואנג וצוותה פנו לתרופה שכבר קיימת בשוק לטיפול בטרשת נפוצה ובמחלת הכרון. Natalizumab הוא טיפול לשינוי מחלה שפועל על ידי היצמדות לתאי החיסון ומניעת תנועתם על פני מחסום הדם-מוח ולחדור למערכת העצבים המרכזית.
טיפול בעכברים שחלו בסרטן ואלצהיימר וסרטן בשילוב של ADT ו-natalizumab לא רק הפחית את ההסתננות אלא שיפר לאחר מכן את שלמות מחסום הדם-מוח.
"לאחר מכן הסתכלנו על סמני דלקת והרמות הללו הופחתו גם כן", אמר וואנג. "הפחתנו בעצם את המחזור הפרו-דלקתי ושיפרנו את התפקוד הקוגניטיבי. אנחנו יודעים עכשיו שזה לא קשור רק לפלאקים העמילואידים. התגובה של מערכת החיסון היא הגורם התורם כאן".
מכיוון שהתרופה כבר נמצאת בשוק, הצעדים הבאים עשויים לכלול ניסוי קליני בחולים שעוברים ADT לסרטן הערמונית.
בנוסף ל-Wang, צוות המחקר כלל את הסטודנטית Mae Aida לתואר שני ב-AU; שליני סאגו, PhD, עוזר פרופסור במחלקה למדעי המוח ורפואה רגנרטיבית; צ'או ג'אנג, MD/PhD, שחוקר סרטן ודלקת באוניברסיטת אלבמה בבירמינגהם; וליזונג וואנג, MD/PhD, פרופסור במחלקה לגנטיקה ובמרכז הסרטן המקיף ב- UAB.
עבודה זו נתמכה במימון מהמכון הלאומי להזדקנות.
