שיעורי קטיעות הרגליים והרגליים בבתי החולים באילינוי עלו ב-65% בין 2016 ל-2023, מדווח מחקר חדש לרפואה נורת'מערבית.
גברים, חולים שחורים ואלה המתגוררים באזורים עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך הושפעו באופן לא פרופורציונלי, מצא המחקר. העלייה הדרמטית מיוחסת במידה רבה לשכיחות הולכת וגוברת של סוכרת ומחלת עורקים היקפיים (PAD), שני מצבים כרוניים שלעתים קרובות מובילים לכריתת גפיים תחתונות, אמרו מחברי המחקר.
למרבה הצער, עד שחולה עם סוכרת ו/או PAD יגיע עם פצע ברגל או זיהום ברגל עולה, המחלה שלו עשויה להיות מתקדמת מדי וקטיעה עשויה להיות אפשרות הטיפול היחידה. אוכלוסיית החולים עם סוכרת ו-PAD הייתה בעלת העלייה הגדולה ביותר בשיעורי קטיעה".
ד"ר מגי ריילי, מחברת ראשונה, תושבת כירורגיית כלי דם במרכז הרפואי מקגו, אוניברסיטת נורת'ווסטרן
שיעורי העישון ירדו בעשורים האחרונים, ושיפורים בטיפולים רפואיים, כמו ניצול רב יותר של טיפול בסטטינים, אמורים לשפר באופן תיאורטי את הצלת הגפיים, אמרה. עם זאת, השינויים החיוביים הללו עולים על ידי השיעורים הגוברים במהירות של סוכרת ו-PAD, אמר ריילי.
"למרות ההתקדמות הרפואית שלנו, אנחנו לא מגיעים לכל הקהילות שזקוקות לכך", אמר ריילי. "זה יוצר את הפער הגדול יותר הזה בין אנשים שמקבלים את הטיפול המונע הדרוש לבין אלה שלא. אלא אם כן נעשה שינויים באופן שבו אנחנו מטפלים בקהילות שוליות, אני לא צופה שזה ישתפר".
המחקר פורסם היום (30 באוקטובר) בכתב העת מחקר ופרקטיקה קלינית בנושא סוכרת.
נטל קטיעה: בושה, האשמה, חודשים של ריפוי
"הדברים שמחייבים כריתת רגל (סוכרת ו-PAD) יכולים גם להקשות על ההחלמה", אמר ריילי. "ההשפעות של המחלות האלה לא מפסיקות עם הקטיעה, וזה ממש מצער".
המטופלים עוברים לפחות שלושה חודשים של טיפול לאחר הניתוח הכולל פגישות רפואיות כדי להבטיח ריפוי תקין, ולאחר מכן חודשים של ריפוי פיזי וריפוי בעיסוק כדי ללמוד כיצד ללכת על רגל תותבת. חלק מהמטופלים צריכים להמתין שישה חודשים לפני שהם מקבלים את התותבת שלהם, אמר ריילי.
"הליכה של שישה חודשים ללא הליכה יכולה באמת לגרום לחולים תשושים", אמרה ריילי. "דרוש צוות רפואי גדול כדי לוודא שהמטופלים יחזרו לרמה של תפקוד עצמאי".
הנטל הנפשי של איבוד איבר מכביד גם על החולים.
"אנשים מרגישים בושה או שהם מחפשים את מי להאשים. הם יכולים להרגיש ממש מאוכזבים מהמערכת הרפואית ונכשלים על ידי הספקים שלהם, אבל לפעמים לאור האופי המתקדם של המחלה, עשינו כל מה שאנחנו יכולים לעשות", אמר ריילי. "למטופלים יש בדרך כלל הבנה לקויה של סוכרת ו-PAD, מה שמקשה עליהם להשלים עם הליך זה משנה חיים."
נתוני אילינוי משקפים ככל הנראה שיעורים לאומיים של קטיעות
כ-150,000 קטיעות רגליים לא טראומטיות מתרחשות מדי שנה בארה"ב למרות שמחקר זה התמקד רק בחולי אילינוי, מחברי המחקר אמרו כי עליות דרמטיות בקטיעות רגליים וכפות רגליים מתרחשות ככל הנראה בארץ.
"השימוש באילינוי כפרוקסי להבנת שיעורי הקטיעות בארה"ב מועיל מכיוון שבאילינוי יש אזורים מטרופולינים וגם כפריים, כך שזו תמונת מצב טובה של קהילות שונות", אמר ריילי. "יש לנו הרבה גיוון גזעי ואתני, במיוחד בתוך שיקגו, אז חשבנו שניתן להכליל את הנתונים שלנו בפריסה ארצית".
מה ניתן לעשות?
חלק מהנתונים מצביעים על כך ש-50% מהחולים שיעברו קטיעה מעל הברך ימותו ב-12 החודשים הקרובים בגלל אופי המחלה הסיסטמית, אמר ריילי – ולכן יש חשיבות עצומה למניעה וניהול מתאים של מחלות לב וכלי דם.
"אנו יודעים ממחקרים קודמים ש-PAD אינו מזוהה, מאובחן ולא מטופל, במיוחד עבור חולים מאוכלוסיות מודרות", אמר ריילי. "מערכות הבריאות ושותפי הקהילה צריכים להדגיש מניעה אגרסיבית כולל סקר, אבחון מוקדם וניהול אינטנסיבי של גורמי סיכון".
פירוק ממצאי המחקר
בין 2016 ל-2023, היו 30,834 אשפוזים של קטיעות מ-193 בתי חולים באילינוי, עם עלייה של 65% בשיעור הקטיעות השנתי. גם שיעורי הסוכרת והשהות בבית החולים שנמשכו מעל 20 הימים עלו באופן משמעותי. קטועי גפיים היו גברים באופן לא פרופורציונלי, כאשר רק 28.8% מהחולים היו נשים. העוקבה כללה 20.2% מהחולים שהיו בני 75 ומעלה, ו-25% מהחולים היו שחורים שאינם היספנים (בהשוואה לאוכלוסיית אילינוי עם רק 13.9% תושבים שחורים ב-2020). במהלך תקופת המחקר, 81.5% מהקטיעה התרחשו בחולי סוכרת. העלייה האחוזית הגדולה ביותר בשיעורי הקטיעות הייתה בקרב גברים (+76.1%), חולים שחורים שאינם היספנים (+67.5%) ותושבים בגילאי 65 עד 74 שנים.
כותרת המחקר, "ניתוח בריאות האוכלוסייה של מגמות בכריתת גפיים תחתונות משנית לסוכרת ומחלת עורקים היקפיים, 2016-2023". מחברי מחקר אחרים בצפון-מערב ארצות הברית כוללים את איזבל כהן, סמנתה ווטסון, ד"ר קארן הו וג'ו פיינגלס.
