במוצאי שבת פרשת כי תשא, התארחו בבית יד לבנים במסגרת “מועדון הספר היהודי” שמקיים המדור לתרבות תורנית בעיריית רעננה, הרב זאב קרוב ובנו אהרון קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע “עופרת יצוקה” וזאת לאור צאת ספרו של הרב קרוב “בלבב פנימה” על סיפור הפציעה והשיקום של אהרון.

את אולם בית יד לבנים גדש קהל מגוון של כל הגילאים וכל גווני הקשת הציבורית על מנת לשמוע את הפאנל שעסק בגבורה וציונות בת זמננו. את הערב הנחה שאול מייזליש.

פתח פרופסור סטיב ג’קסון, תושב העיר חובש כיפה, המנתח שטיפל באהרון קרוב מיד לאחר פציעתו הקשה. פרופסור ג’קסון סקר במצגת את מצב מדינת ישראל ערב מבצע “עופרת יצוקה”, את חתונת אהרון וצביה קרוב שנערכה ערב המבצע, התייצבותו לגיוס ןפציעתו הקשה.

במהלך “שבת החתן” שלו עזב אהרון קרוב את כלתו צביה, עלה על מדים ובדרכו לרכבו הצבאי בעיצומה של השבת, כל חבריו ובני משפחתו מלווים אותו בשירת “כיצד מרקדין לפני החתן”. לאחר מכן השתחרר לחתונה אך מיד למחרת החתונה, התייצב כקצין לוחם עם חייליו. כשנשאל האם לא היו לו ספקות ענה: “מדינת ישראל צריכה אותי והחיילים שלי צריכים אותי ולכן אני יוצא אליהם”. עשרה ימים לאחר מכן נפצע אנושות ואף הוגדר ללא ידיעתו “ההרוג הראשון של המבצע” – שנתיים אחרי הפציעה הקשה הוא מחייך מאוזן לאוזן, עומד על שתי רגליו ומתפקד כרגיל!

פרופסור ג’קסון המשיך בתיאור הניתוחים הקשים שעבר אהרון ותיאר את חדר הניתוח השקט והמתוח. הוא סיפר שאחרי שראה את פציעת הראש האנושה של קרוב הוא פנה לקדוש ברוך הוא ועשה איתו הסכם – “דיל” כלשונו: “או הצלחה מלאה או כשלון – אין באמצע. הכי גרוע שיצא צמח”. אחד מהמתמחים בחדר הניתוח היה יהודי חרדי. פרופסור ג’קסון מספר כי דרש ממנו התחייבות שאם הוא נשאר לצפות בניתוח הוא מחויב לצאת ולספר לכל מכריו החרדים מיהו גיבור יהודי, מי הקריב את ימי חופתו, את ימי שימחתו ואת חייו למענם!!

ג’קסון מספר שהניתוח ארך שעות רבות כשבמהלכן יצא אל המשפחה, ההורים וצביה אשתו הטריה של קרוב. לצביה אמר – “בעזרת ה’ אמול את בנכם”. לפני חצי שנה, צוחק ג’קסון, אני מקבל טלפון מאהרון – “אתה עוד תמול את בני” הוא אומר, “אבל עוד לא, נולדה לי בת!!”.

לאחר הסיכום המרגש של פרופסור ג’קסון עלו חברי הפאנל על הבמה: אהרון קרוב, מחבר הספר הרב זאב קרוב, פרופסור אלי וקיל – חוקר מח בינלאומי ועוסק בשיקום נפגעים כבר 30 שנה ואברהם דובדני יו”ר ההסתדרות הציונית.

במהלך הפאנל תיאר הרב קרוב את גבורת בנו אך יותר מכך שם דגש על גבורת עם ישראל – על ציונות שעדיין מפעמת בדור הצעיר, על איכפתיות שחוצה מיגזרים ועל ערבות הדדית. הרב קרוב סיפר על התמיכה האינסופית שהמשפחה קיבלה ועדיין מקבלת מכל עם ישראל, על מכתבים, על רצון לעזור בשיקום וטען כי מסיפור פציעתו של אהרון הוא התחזק באמונתו לגבי עם ישראל וביקש “הניחו בצד את מה שהתקשורת מראה על החברה הישראלית – בלבב פנימה אנחנו עם אחד, חזק ואיתן”.

אהרון קרוב תיאר את מהלך שיקומו ובהנחיית שאול מייזליש הדגיש את האופטימיות שדחפה אותו להתקדם בשיקום, לא להתייאש להאמין בריבונו של עולם ולהמשיך. לשאלה מה שלומך? הוא עונה: “ברוך ה’ מצוין!!!” ומוסיף “להגיד רק ברוך ה’, פרושו לא להסתכל על חצי הכוס המלאה. אם נחשוב איפה הייתי, באיזה מצב הגדירו אותי לפני שנתיים וחצי, כשלא נתנו לי סיכוי ונביט היום על המצב – אז אי אפשר להגדירו כפחות ממצוין”.

פרופסור אלי וקיל הדגיש את קשיי השיקום בפציעה כמו של אהרון. וקיל הוסיף כי כחוקרי מח ישנן לחוקר ולרופא נקודות פיזיולוגיות המעידות על חומרת הפגיעה וסיכויי השיקום אך אין נקודות המעידות על הכוח הנפשי, התמיכה המשפחתית והסביבתית ודווקא נקודות אלו לא פעם הרבה יותר משמעותיות בשיקום מאשר הנתונים הפיזיולוגיים. הוא סיכם את דבריו במשפט: “אל תגידו לי איזה מחלה יש לחולה כי אם איזה חולה יש למחלה, איזה משפחה יש לו ואיזה אישה יש לו – לפי זה נדע מה סיכויי השיקום”. המקרה של אהרון הוא הוכחה חיה לנכונות דבריו.

אברהם דודבני תיאר כצנחן ותיק אל צנחן צעיר את רוח הלחימה של חטיבת הצנחנים לדורותיהם. כצנחן ממשחררי הכותל במלחמת ששת הימים. הוא דיבר על אחוות לוחמים ועל עוז הלחימה תחת אש. לשאלתו של מייזליש ענה בכובע אחר שלו, כיו”ר ההסתדרות הציונית על גיוסו של העולם היהודי לעזרת מטרות יהודיות – וביחוד חיילי צה”ל וזאת לאור עלילות משפחת קרוב בטוסון, אריזונה עת הקהילה היהודית במקום אימצה אותם לחיקה בזמן שאהרון אושפז בבית החולים המקומי המתמחה בשיחזור האף.

סיכם את הערב סגן ראש העיר שפנה לאהרון קרוב: “ראינו איך קשה לך לשבת כאן ולשמוע את הדברים, אולי לחוות אותם מחדש, אבל אין דבר חשוב מזה להגיע עם המסר של הערב לכל חלקי החברה הישראלית. לספר על הנוער הנפלא שיש לנו, על האיכפתיות והתמיכה שקיבלת מכל הגוונים של החברה. לגלות שמתחת לקצף המשתקף בכותרות העיתונים והמדיה, קיימת חברה בריאה שהערבות ההדדית היא ערך עליון עבורה”.

לאורך כל הערב הקהל ישב פעור פה ומרותק אל מול הלוחם הצעיר ואביו אשר מוכיחים לנו כי הרעות הינה עדיין ערך עליון לעם ישראל. אהבת העם והארץ הינם עדיין ערכים אשר נלחמים למענם וגבורה יהודית עדיין מפעמת בעמינו.