(צילום: יח”צ)

“מודעות עצמית עשויה להוביל את האדם להבין את חולשותיו ולגרום לו לפשפש במעשיו ולהימנע מלהיגרר להתנהגויות שאינן הולמות, וגם להבין את הסיבות האמיתיות המודחקות שמשפיעות על מצב רוחו. באופן זה, היכולת של האדם לשאוב תגמול מעצמו ולא להיות תלוי בתגובות ובתגמולים של אחרים, היא המאפשרת לו בשלות מוסרית” דברים אלו כותבת רות וולף, (2008, אתיקה טובה לעסקים.) היא צודקת. אבקש להתבונן באותה מודעות מבעד עדשת הפרשה.

וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר–נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה.” (ויקרא ד א-ב)

קרבנות החטאת מיועדים לכפר על החוטא בשגגה. אולם מדוע מי שחטא אך בשוגג, צריך להביא קרבן על חטאתו? והרי לא התכוון לעבור עבירה, אלא עשה את חטאו בתום לב, למה להעניש אותו על כך?

וישנה שאלה נוספת. בדרך כלל מקובל וכך הגיוני לומר, שמזיד חמור משוגג. לדוגמה, בתורה יש אבחנה ברורה בין רצח שבוצע במזיד, שדינו מוות, לבין רצח בשוגג בו נפטר הרוצח ממוות ומומר עונשו בגלות לעיר מקלט. ואילו בדיני קרבן דומה שהתהפכו היוצרות. כך כותב הרמב”ם בהלכות שגגות (ב,א) “אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף, אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת.” הרי שבאורח פלא, בדיני קרבן, דווקא עשייה במזיד קלה מחטא שנעשה בשוגג. וזה מאוד משונה…

אפשר כמובן לענות, שהסיבה שהתורה פוטרת את העושה במזיד היא, מכיוון שדינו חמור מכדי לכפר עליו בקרבן, ומתחייב בעונש כבד יותר. יותר ואילו החוטא בשגגה די לכפרתו בהבאת קרבן. אולם דומה שאין הסבר זה מספק משני טעמים. א. התורה לא מתעלמת מהעניין ומתמקדת בשוגג ב. המילים “פטור מקרבן” מרמזות על הקלה בעונשו ולא החמרה.

הסבר מעניין מצוי בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש. כך הוא כותב:

“נפש כי תחטא – הנפש היא עיצומה של האישיות, המתגלה בשכל וברצון, והגוף על אבריו וכוחותיו מסור לשלטונה והדרכתה, עתה שומה על הנפש להפעיל את שליטתה והדרכתה רק בהתאם לרצון ה’, ולשם כך חייבת גם היא להשתעבד לאש-דת למען ישלוט בה אורה של תורה… מעתה משמעות קרבן חטאת, הנפש יצאה מתחום שלטון רצון ה’, עתה היא חוזרת ומבקשת את קרבת ה’, שטהרת מעשיה תלויה בה. הקרבן המבטא בקשה זו קרוי קרבן חטאת, בעצם בקשת קירבת ה’ מכפרת הנפש על ריחוקה מאש-דת.” (ויקרא ד)

“נפש כי תחטא”- החלק העליון באישיות האדם הוא החוטא בעצם זה שהוציא את עצמו מקרבה ושיעבוד לה’ לפעול ללא התכוונות ומבלי דעת. הרש”ר ממשיך לבאר את תפיסתו:

“שוגג הוא חוטא מחמת היסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא [ישעיה סו, ב] “חרד על דברי”. – חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העבירה אשר ב”שוגג”. זהו “הפשע” שבעקבות ה”חטא”, כמו שנאמר [ויקרא טז, טז] “פשעיהם לכל חטאתם”.

הרי שהאדם היהודי נדרש במשך חייו להגיע למודעות עצמית של העומד לפני אלוקיו וחרד לדברו. כאשר הוא חוטא בשגגה הוא מצוי ברמה תודעתית נמוכה, של היסח הדעת והיעדר מודעות משל ירד אותה עת מדרגת אדם לבהמה. מההיבט הזה חטאו חמור יותר מחוטא במזיד המצוי במודעות עצמית ונותר במעלתו האנושית. האויב הגדול של הקודש אינו המזיד אלא השוגג, ממש כמו שאבי אבות הטומאה הוא המוות. בשניהם מאבד האדם את ייחודו וקדושתו המתבטאים ביכולתו הנפשית הייחודית, בהכרתו השכלית ובמודעותו העצמית והופך לגוף חסר מודעות. שגגה היא רגע של מוות.

נביא שתי דוגמאות נוספות לאותו עיקרון. החובה של הניעור משנתו ליטול ידיו. מתבארת ע”י הזוהר בכך שבזמן השינה הוא ללא דעת ומחשבה נמשל כמת, ובשעה שמתעורר שבה אליו תודעתו אך נותרת עוד רוח טומאה על ידיו. רוח טומאה זו אינה דבר מיסטי בהכרח, אלא ביטוי לאותו סילוק דעת ומודעות הפוקדים את האדם הישן.(הזוהר, ח”א קפד, ב)

באופן דומה נבין את הקפדתם הגדולה של חכמינו על עמי ארצות חסרי דעת, לדוגמה:

“ואמר ר’ אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות. … ואמר ר’ אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו…. ואמר ר’ אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת.” (שם צב א)

העלאת הדעת והמודעות העצמית דורשת הרבה עבודה ואימון במשך כל החיים, אך זו הדרך של הרוצה לקדש את עצמו ואת חייו. ואסיים באמרה של ‘הקוצקר’: “‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’ (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.”