מודל חדש חושף סיכונים של תובנות ואמונות כוזבות

במאמר פרספקטיבה שפורסם לאחרונה בכתב העת פסיכולוגיית תקשורתחוקרים דנו כיצד פסיכדליים יכולים לפעמים להוביל לתובנות ואמונות כוזבות.

המאמר מדגיש את החשיבות של הבנת מנגנונים אלה כדי למזער סיכונים ולייעל את הפוטנציאל הטיפולי של פסיכדליים.

פרספקטיבה: תיאוריה משולבת של תובנות ואמונות כוזבות תחת פסיכדליה. קרדיט תמונה: Moha El-Jaw / Shutterstock

רקע כללי

רגעי תובנה, או "אהה!" רגעים, הם חוויות עוצמתיות של הבנה עמוקה שיכולות להוביל לשינויי אמונה משמעותיים. רגעים אלו הם מאפיינים מרכזיים של חוויות פסיכדליות ויש להם פוטנציאל לבנות מחדש אמונות לא מסתגלות במחלות נפש.

עם זאת, הבטחת הדיוק והתועלת של תובנות אלו היא חיונית. החוקרים הציעו את המודל של False Insights and Beliefs Under Psychedelics (FIBUS) כדי להתייחס לאופן שבו פסיכדליים יכולים להוביל לתובנות שגויות או לא מותאמות.

רגעי תובנות והיוריסטיקה של יוריקה

תובנות הן הבנה פתאומית שלעתים קרובות מלוות בפתרון בעיות, מביאות סיפוק וביטחון. אמנם תובנות יכולות להיות נכונות, אך הן יכולות להיות גם שגויות, מושפעות ממידע קודם או מהקשרים מטעים.

היוריסטיקה של Eureka מציעה שתחושות של תובנה מנחות את קבלת ההחלטות, אך לפעמים יכולות להיות פגומות. תובנות כוזבות, כמו עיוותי זיכרון, עלולות להוביל לאמונות שווא מושרשות, במיוחד כאשר רגשות חיוביים מחזקים אותן. זה מדגיש את הצורך להבין ולהפחית את ההשפעות של מצבים אלה כדי למנף ביעילות את הפוטנציאל הטיפולי של פסיכדליים.

הסקה אקטיבית ודיוק

תיאוריית ההסקה הפעילה מתארת ​​את המוח כמי שמבצע כל הזמן תחזיות כדי להבין את העולם ומעדכן אמונות על סמך נתונים תחושתיים כדי למזער שגיאות. דיוק, או אמון בתחזיות אלו, מנחים כיצד המוח מעדכן את אמונותיו.

תובנות עוזרות לעדכן במהירות אמונות ללא מידע חדש, תהליך המכונה למידה נטולת עובדות. לדופמין תפקיד בהגברת הביטחון וההנאה בתובנות אלו. תהליך זה, המושפע מעיבוד חזוי, כולל תהליכי חשיבה מודעים ותת-מודעים כאחד, ועוזר להבין כיצד תובנות מעצבות אמונות.

פסיכדליה ושינויי אמונה

חוקרים בחנו כיצד פסיכדליים יכולים לשנות אמונות. התיאוריה של Relaxed Beliefs Under Psychedelics (REBUS) מציעה כי פסיכדליים עוזרים לעדכן אמונות על ידי הפחתת האמון בהם.

תרופות פסיכדליות פועלות בעיקר על קולטני הסרוטונין של המוח באזורים הקשורים לקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על חשיבה ברמה גבוהה, וקליפת הראייה, האחראית על עיבוד חושי.

כאשר חומרים אלו נקשרים לקולטנים אלו, הם מגבירים את פעילות הנוירונים, ומשנים את דפוסי התקשורת במוח. פעילות מוגברת זו מובילה להשפעות המשמעותיות על תפיסה, רגש וקוגניציה המדווחות לעתים קרובות במהלך חוויות פסיכדליות.

תרופות פסיכדליות משפיעות גם על מערכות נוירוטרנסמיטורים נוספות, כמו גלוטמט ודופמין, ומשנות עוד יותר את פעילות המוח.

מחקרים המשתמשים בהדמיית מוח הראו כי תרופות פסיכדליות יכולות להפחית את הקישוריות בתוך רשת מצב ברירת המחדל (DMN), שהיא קבוצה של אזורי מוח הקשורים לדיאלוג פנימי וחשיבה עצמית.

ההפרעה הזו תורמת לתחושת האחדות ול"פירוק האגו" שמדווחים על ידי המשתמשים. במקביל, תרופות פסיכדליות יכולות לשפר את הקישוריות בין רשתות מוח שונות, מה שעשוי להקל על אסוציאציות ותובנות חדשות.

תיאוריית REBUS

תיאוריית REBUS מציעה תהליך לאופן שבו פסיכדליים משנים אמונות.

ראשית, הם מפחיתים את האמון באמונות ברמה גבוהה שבדרך כלל מגבילות את התפיסות שלנו. הסיבה לכך היא שקולטנים ממוקדים ממוקמים בצפיפות באזורי מוח לקראת ראש ההיררכיה, כמו חלקים של ה-DMN.

לאחר מכן, עם אילוצים מופחתים מאמונות ברמה גבוהה, המוח נותן משקל רב יותר לנתונים תחושתיים חדשים, ומאפשר קלט חדש להשפיע על אמונות ברמה גבוהה יותר. זה יכול להוביל להערכה מחודשת של אמונות ארוכות טווח, ולעיתים לגרום לקריסת הנחות מורכבות, כגון תחושת הזהות החברתית או העצמי של האדם.

השפעות של פסיכדליה על זיכרונות

דרך נוספת שבה פסיכדליים עשויים לשנות אמונות כרוכה בהשפעותיהם על מערכות הזיכרון. מסלול זה אינו מסתמך על הנחות ה-REBUS אלא מדגיש כיצד פסיכדליים משפיעים על סוגים שונים של זיכרונות.

תרופות פסיכדליות יכולות לפגוע ביצירת זיכרונות מפורטים, ספציפיים להקשר (תלויים בהיפוקמפוס) תוך שיפור היווצרותם של זיכרונות כלליים מבוססי-הכרות (תלויים בקורטיקה).

משמעות הדבר היא שתחת השפעת תרופות פסיכדליות, אנשים עלולים להרגיש היכרות ותובנה חזקה ללא ההקשר להבין במדויק את הרגשות הללו. לדוגמה, ייתכן שיש להם תחושה של ידיעה או הכרה מבלי להיזכר בפרטים ספציפיים, מה שמוביל לתופעות כמו דז'ה וו.

בשילוב תיאוריות אלו, החוקרים מציעים כי בעוד שפסיכדליים יכולים להוביל לשינויי אמונות ותובנות משמעותיות, הם טומנים בחובם גם סיכון של אמונות שווא. הבטחת התובנות הללו מבוססות במציאות, במיוחד במסגרות טיפוליות, היא חיונית כדי למנוע את ההשלכות השליליות הפוטנציאליות של אמונות שווא.

מסקנות

מודל ה-FIBUS מציע כי תרופות פסיכדליות יכולות להגדיל את האמיתות הנתפסת ואת מספר התובנות עקב שחרור דופמין, מה שעלול להוביל לתובנות שגויות נוספות. מבחינה קלינית, חיוני להבדיל בין אמונות אמיתיות לאמונות אדפטיביות, מכיוון שחלק מהתובנות של תרופות פסיכדליות לא ניתנות לבדיקה או לזייף בקלות.

מורכבות זו דורשת שיפוט קליני זהיר כדי לקבוע אם אמונות חדשות משפרות או מחמירות את מצבו של המטופל. המאמר קורא למחקר נוסף על שילוב תובנות פסיכדליות בטיפול ומדגיש את הצורך בשיטות שיבטיחו את התקפות והתועלת של תובנות אלו.