נראה ליהודים כמעט קשה יותר להבין מה לעשות עם פוליטיקאים שעוסקים באנטישמיות ברורה – הדברים שדי כולנו מסכימים שהוא רע – מאשר אלה שמבקרים את ישראל בדרכים שחלק מהאנשים מחשיבים כאנטישמיות.

נזכרתי בזה אחרי CNN נחשף בשבוע שעבר שסגן מושל צפון קרוליינה, מארק רובינסון, המועמד הרפובליקני של המדינה לתפקיד המושל, בילה שנים בפרסום פוסטים פוגעניים באתר פורנוגרפיה, כולל הצהרתו על העדפתו לאדולף היטלר על פני ברק אובמה והתייחסות לעצמו כ"נאצי שחור!"

נראה כי האופי המזעזע של הפוסטים – שוב, שנעשו בפורום פורנוגרפיה – הבייש לפחות את עוזריו הבכירים של רובינסון לקמפיין, שכמה מהם שֶׁהִתפַּטֵר במהלך סוף השבוע, אבל המועמד עצמו נשאר מתריס ועד כה רפובליקנים רבים מנסים להימנע מלגנותו.

"האשמות אינן בהכרח המציאות", אמר הסנאטור ג'יי.די ואנס, המועמד הרפובליקני לסגן הנשיא. "אתה צריך לתת לדברים האלה לפעמים להתגלגל בבית המשפט של דעת הקהל."

ובעוד רובינסון – שיש לו א תבנית ארוכה של הכחשת שואה ועוינות גלויה כלפי יהודים – הוא מקרה קיצוני, ובפיגור קשות בסקרים, הוא לא לבד.

קח את הנציג פול גוסר, הרפובליקני מאריזונה, שהיה לו קשרים הדוקים עם אנטישמים, קישור בניוזלטר שלו לכתבה על "מחבלי מלחמה יהודים" ו העסקת עובדים שמנהלים חשבונות מדיה חברתית לבנה. הוא גם שיתפו פעולה בגיוס כספים ואירועים עם ניק פואנטס, מנהיג הימין הקיצוני שכמו רובינסון, מרבה לשבח היטלר (ו פעם אחת סעד עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ).

או נציגת מרג'ורי טיילור גרין, הרפובליקנית בג'ורג'יה מי התלונן לאחרונה שהגדרה פופולרית של אנטישמיות אינה מקובלת משום שהיא דחתה את ה"בשורה" הנוצרית שיהודים הרגו את ישו. היא גם נאם בכנס מאורגן על ידי Fuentes.

ארגונים יהודיים גינו את כל הדמויות הללו. אבל הם לא זכו לסוג של התנגדות מתמשכת המופנית כלפי מנהיגים שהואשמו באנטישמיות על רקע ביקורתם על המלחמה בעזה ומדיניות ישראלית אחרת.

לדוגמה, הנציגים הדמוקרטים ג'מאל באומן וקורי בוש התמודדו שניהם עם קמפיינים שהזהירו את הבוחרים במחוזותיהם כי "אנטישמיות נמצאת בקלפי", משהו שגוסר וגרין חסכו עד כה.

מדוע נדמה שלפעמים אנשים מתגייסים פחות נגד אנטישמיות מפורשת – מהללים את היטלר – מאשר נגד אנטי-ציונות או, כפי שניסחתי זאת בעלון השבוע שעבר, אנטי-ישראליות?

גורם אחד יכול להיות פחד מאימפוטנציה: קמפיין לא מוצלח להביס את גוסר או גרין על בסיס שהם אנטישמיים עלול לשלוח את המסר שלבוחרים לא אכפת מאנטישמיות – ושהארגון שלך לא יכול לגרום להם לדאוג. ראוי לציין שיש ל-AIPAC ולרוב דמוקרטי לישראל בעצם מוותרים מנסים להדיח את הנציגים אילהאן עומר ורשידה טלאיב, שעמדותיהם האנטי-ישראליות משקפות את עמדותיהם של באומן ובוש, אך אינם מתמודדים עם אותן פגיעות אלקטורליות במחוזותיהם.

אבל אני חושב שהגורם הגדול יותר הוא בערך השפעה על המדיניות: אם להיות גס, מה שמארק רובינסון ירצה, הקמת רייך רביעי בצפון קרוליינה היא לא באמת פרויקט פוליטי בר-קיימא. ובאופן רחב יותר – למרבה המזל – חקיקה המיועדת ספציפית ליהודים לאפליה בעצם לא קיימת בארה"ב במידה שלבעלי העליונות הלבנים שגוסר ידידותי איתם יש השפעה על המדיניות, היא נוגעת לעניינים כמו קידום דיכוי בהגירה, דבר שאינו נתפס כעל סוגיה יהודית קיומית.

לעומת זאת, באומן קבע עמדות בעקבות 7 באוקטובר – התנגדות למימון כיפת ברזל, החרמת ישראל והאשמת המדינה ברצח עם – כי גרם קבוצות יהודיות רבות, בראשות איפא"ק, לראות בו איום על מה שנחשב לעתים קרובות בסדרי עדיפויות "יהודיים" בקונגרס. בוש השתמשה בדומה לדוכן הבריונים הלאומי שלה לתקוף את ישראל.

זה גם לא מתפרק לגמרי לפי קווים מפלגתיים. יש לקבוצות פרו-ישראליות ממוקד הנציג תומס מאסי, רפובליקני שמרן מקנטאקי שהשתמש בשניהם רטוריקה המעוררת טרופים אנטישמיים תוך הצבעה גם נגד מימון לישראל ואפילו לחינוך השואה.

אבל נפוצים יותר הם אנשים כמו רובינסון, שמציבים צרות למנהיגים יהודים על ידי הערות פוגעניות להחריד על יהודים תוך תמיכה בישראל חֲקִיקָה להילחם באנטישמיות. רובינסון מעולם לא התנצל על פוסטים קודמים שלו ברשתות החברתיות, כולל אחד שהתייחס לדיווח על השואה כ"שטף אדמה" ואחר שאמר שבמאי קולנוע יהודי ניסה "לשלוף את השקלים מכיסי שוורצה שלך", למרות שהוא הציע. הם נוסחו בצורה גרועה באוקטובר האחרון תוך כדי הצהרה שבוע הסולידריות של צפון קרוליינה עם ישראל.

"מעולם לא הייתה שום אנטישמיות שנועדה מהמילים האלה", אמר רובינסון. "אין אנטישמיות שעומדת כאן מולך היום".