מחקר חדש מגלה כיצד סוכרלוז עשוי להטיל את האש על ידי הגברת פעילות המוח הקשורה לרעב-במיוחד אצל נשים ובסובלים מהשמנת יתר-מאגרים את תפקידה באסטרטגיות ניהול משקל.
מחקר: השפעות ממתיקות לא קלוריות על ויסות התיאבון במוח אצל אנשים על פני משקולות גוף משתנות. קרדיט תמונה: Sabolga / Shutterstock
במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת מטבוליזם טבעהחוקרים בדקו כיצד צריכה חריפה של סוכרלוז משפיעה על פעילות מוחית הקשורה לתיאבון בהשוואה לסוכרוז ומים על פני אנשים עם משקולות גוף משתנות.
רֶקַע
מה אם המשקה המותק של סוכרלוז אתה לוגם באמת הופך אותך לרעב יותר? שיעורי ההשמנה עלו באופן דרמטי בשלושת העשורים האחרונים, מה שהניע מיליונים לחפש פתרונות לניהול משקל, ולעתים קרובות בחרו משקאות ממותקים בתחליפים לא קלוריים כמו סוכרלוז.
בעוד שנועדו להפחית את צריכת הקלוריות, עדויות מתעוררות מצביעות על כך שממתקים אלה עשויים לשבש את אותות המוח השולטים על הרעב, ולהגדיל באופן פרדוקסאלי את התיאבון וצריכת המזון. עם תוצאות מנוגדות ממחקרים קודמים, הבנת בדיוק כיצד משפיעה על סוכרלוז על מנגנוני הרעב של המוח היא חיונית.
הבהרת קשר זה עלולה להוביל לבחירות תזונתיות בריאות יותר, ובסופו של דבר להועיל לאנשים וקהילות בניהול יעיל שלהם בהשמנת יתר ובנושאי בריאות קשורים. יש צורך במחקר נוסף כדי לאשר השפעות אלה לאורך תקופות ארוכות יותר וכדי להבהיר כיצד אנשים שונים עשויים להגיב באופן ייחודי לצריכת סוכרוז.
על המחקר
נערך ניסוי קרוסאובר אקראי שכלל 75 צעירים בריאים, בני 18-35 שנים עם משקולות גוף מגוונות (בריא, עודף משקל, שמנים). המשתתפים ביקרו במרכז מחקר שלוש פעמים, שכל אחד מהם מופרד ביומיים עד חודשיים. באופן אקראי, הם קיבלו אחד משלושה משקאות: סוכרלוז (ממתיק לא קלורי), סוכרוז (סוכר שולחן) או מים. כל משקה הותאם למתיקות (למעט מים, ששימשו כבקרה לא מתוקה). הדמיית תהודה מגנטית (MRI) שימשה למדידת זרימת דם המוח, במיוחד בהיפותלמוס, אזור מפתח השולט על רעב, לפני ואחרי צריכת שתייה במרווחים של 10 ו -35 דקות.
דגימות דם נמשכו במרווחים אלה למדידת גלוקוז, אינסולין ופפטיד -1 דמוי גלוקגון (GLP-1), הורמונים הקשורים לרעב ולשובע. המשתתפים דירגו את רעבם בקנה מידה במרווחים שונים במהלך ביקורים. דפוסי קישוריות מוחיים בין ההיפותלמוס לאזורים המעורבים בתיאבון, תגמול ומוטיבציה נותחו באמצעות MRI פונקציונלי. ההתאמות נעשו סטטיסטית לגיל, מין, גזע/אתניות ומדד מסת גוף (BMI) כדי להבטיח דיוק ואמינות.
תוצאות המחקר
סוכרלוז הגדיל באופן משמעותי את זרימת הדם ההיפותלמית בהשוואה לסוכרוז ומים, מה שמרמז שהוא עשוי להגביר את אותות הרעב במוח. המשתתפים דיווחו על כך שהרגישו רעבים יותר לאחר שתיית סוכרלוז בהשוואה לסוכר, אך לא בהשוואה למים (P = 0.99), למרות פעילות מוגברת של ההיפותלמיה. צריכת הסוכר העלתה משמעותית את רמות הגלוקוז בדם, תוך מתואמת עם ירידה בפעילות ההיפותלמית והפחתה את הרעב, מה שמרמז על דיכוי רעב רגיל מונע קלוריות.
משתתפים עם משקלים בריאים הראו פעילות מוגברת היפותלמית לאחר צריכת סוכרלוז בהשוואה לסוכרוז. לעומת זאת, אנשים עם השמנת יתר הראו פעילות מוגברת היפותלמית לאחר צריכת סוכרלוז בהשוואה למים, אך לא בהשוואה לסוכרוז.
עם זאת, על פני הדגימה המלאה, סוכרלוז הגביר את הפעילות ההיפותלמית בהשוואה לסוכרוז ומים כאחד (p <0.018 ו- p <0.019, בהתאמה). התגובות אצל משתתפי עודף משקל נפלו בין הקצוות הללו, ללא הבדלים מובהקים סטטיסטית.
מעניין לציין כי נשים הציגו תגובות היפותלמיות לרוחב יותר באופן משמעותי לסוכרלוז מאשר גברים, ותומכות בממצאים קודמים כי נשים בדרך כלל מציגות תגובות מוחיות מוגברות לרמזי מזון, מה שעלול להשפיע על התנהגויות האכילה שלהן ועל פגיעותם לממתיקים תזונתיים.
סוכרלוז הגביר את הקשרים התפקודיים בין ההיפותלמוס לאזורי המוח האחראים למוטיבציה ועיבוד תגמול, ובמיוחד קליפת המוח הקדמית. קישוריות משופרת זו עשויה לעזור להסביר מדוע צריכת משקאות דיאטה עשויים לתרום לתשוקות מוגברות והתנהגויות מחפשות מזון. הבדלי קישוריות אלה השתנו באופן משמעותי בין קבוצות משקל, מה שמרמז כי תגובות עצביות בהתאמה אישית עשויות להיות תלויות במשקל גופו של האדם.
יתר על כן, העלאות הגלוקוז לאחר צריכת הסוכר נקשרו באופן הפוך לפעילות ההיפותלמית, במיוחד בהיפותלמוס המדיאלי. קשר זה מדגיש את המשמעות של איתות גלוקוז רגיל בוויסות הרעב. עם זאת, משתתפים עם השמנת יתר הראו תגובות חלשות יותר, רמזים על מסלולי איתות גלוקוז שיבשו, אולי מחמירו את הרעב ואכילת יתר על המידה.
למרות שהתגובות ההורמונליות, כמו אינסולין ו- GLP-1, היו גבוהות יותר עם צריכת סוכר בהשוואה לסוכרלוז, שינויים הורמונליים אלה לא היו מתואמים עם שינויים בזרימת הדם ההיפותלמית, מה שמרמז על אינטראקציות מורכבות בין גורמים פיזיולוגיים אלה בשליטה תיאבונית.
מסקנות
לסיכום, מחקר זה מגלה כי סוכרלוז מפעיל באופן ייחודי אזורי מוח האחראים לרעב מבלי לספק סיפוק קלורי, מה שעלול להניע את צריכת המזון המוגברת. הבדלים המבוססים על משקל הגוף ומין מדגישים את הצורך בהנחיות תזונתיות מותאמות אישית ביחס לממתיקים שאינם קלוריים. ממתיקים אלה עשויים לשבש שלא בכוונה את ויסות התיאבון, ולסבך את מאמצי ניהול המשקל.
בהתחשב בשימוש הנרחב שלהם ברחבי העולם, הבנת ההשפעות לטווח הארוך של ממתיקים שאינם קלוריים, כמו סוכרלוז, היא מכריעה. מחקרים עתידיים הם מכריעים לפיתוח המלצות תזונתיות ברורות ומבוססות על ראיות, ובסופו של דבר מכוונות לשפר את בריאות הציבור ולהילחם בשיעורי ההשמנה בצורה יעילה יותר.
