לפני מספר שבועות השתתפתי בסיום הלימודים במכללה של בתי. התמלאתי בגאווה. אבל עם התרחשות הטקסים, גם אני לא הייתי מעורער.
זה לא בגלל נוכחותם בכל מקום של דגלים פלסטינים, קפיאה ועלוני סילוק. הם אולי לא כוס התה שלי, אבל כמגן דיבור חופשי, אני מבין – ומאשר – את זכותם של אותם סטודנטים לבטא את הפוליטיקה ואת נקודת המבט שלהם.
זה היה בגלל ביטוי אחד שליווה אותם: "פלסטין חופשי."
כמו כן, בכל מקום מאז 7 באוקטובר והתקפת מלחמת ישראל-חמאס, הביטוי קיבל משמעות חדשה מאז שצעק על ידי האיש שרצח את ירון לישינסקי ושרה מילגרים מחוץ למוזיאון היהודי בבירה ימים ספורים לפני סיום לימודי בתי. שתי נשמות צעירות ויפות בראשן, המונעות בדם קר בפשע שנאה אנטישמי בסדר הגבוה ביותר.
הזוג עדיין לא נקבר אפילו. ובכל זאת על הכובעים, השמלות והסדר של מצעד סטודנטים, הימנעות הרוצח שלהם בהה בי ישר בפנים. הכאב של התמודדות מול, שוב ושוב, עם הסיסמה שלדעתו בבירור הצדיק את המעשה הלא אנושי והגדול שלו היה עצום.
רק שבוע לאחר מכן, הכאב הזה זכה לממד חדש, לאחר שגבר תקף סלע שלווה, משמרת קולורדו לבני הערובה שעדיין מוחזקים על ידי חמאס עם קוקטיילים מולוטוב תוך כדי צעקת "פלסטין חופשית". שנים עשר נפצעו, כולל ניצול שואה בן 88.
לאור האירועים האחרונים אלה, הגיע הזמן שנעשה כנה מהעובדה שאף עוד לא ניתן להבין את הסיסמה "פלסטין חופשית" רק כעל הגדרה עצמית פלסטינית, אלא גם כאות הקורא לאלימות כלפי יהודים. יש לגנות את השימוש בו בשיח האזרחי ולהימנע ממנו על ידי כולם.
אני יודע שעבור רבים שקוראים "פלסטין חופשית", המילים הן רק סמל לאידיאל זכויות אדם עמוק – לא יותר. אך לאחר שההתקפות ב- DC ובולדר סומנו שניהם על ידי שימוש באותו מונח, אני חושש שמעט יהודים יוכלו לשמוע את זה מבלי לדאוג שאלימות עשויה לבוא.
דיון אזרחי על מלחמת ישראל נגד חמאס בעזה, עלותה האנושית המחרידה והדרך הטובה ביותר להבטיח את שחרורם של שאר בני הערובה היא כשרות והכרחיות כאחד. הדבר נכון גם לגבי המדיניות הנוכחית של ממשלת ארה"ב כלפי המזרח התיכון, מערכת האוניברסיטה וההגירה.
אך לאנשים שאכפת להם בלהט בנושאים אלה חייבים להכיר בכך שמשמעות השפה יכולה בקלות להשתנות. הסיסמה "פלסטין חופשית" עוברת שינוי כזה, בגלל השימוש החוזר ונשנה שכן דם יהודי איים ונשפך, ומכיוון שהמעשים האנטישמיים הללו מצאו הצדקה ואביה באופן מקוון לאחר מעשה; טיקוקוק פרו-פלסטיני אחד עם 3.4 מיליון עוקבים אמר, של היורה DC, "הוא לא טרוריסט. הוא לוחם התנגדות." בחללים רבים מדי, "פלסטין חופשית" התקיימה קריאה לסיום המדינה היהודית, והצדקת אלימות כלפי יהודים לא משנה היכן הם חיים.
אני יודע שחלקם יגיבו באומרו שיש יהודים רבים בשורות המפגינים הפרו-פלסטינים, שרבים מהם אימצו את שפת "פלסטין חופשית". הם צריכים להוביל את האישום בפרישת שפה זו, מכיוון שהם – יותר ממפגינים אחרים – צריכים להבין כי העמדת יהודים על ההגנה בשפה שמרגישה כעת מאיימת לא תעזור להשיג את יעדי התנועה. עבור יהודי למתג את הסיסמאות של אלה שיפגעו ביהודים אחרים הוא סוג של השמחה עצמית מוסרית המשמשת למתן כיסוי למי שמחפש את חורבנו.
השפה אינה קבועה; הוא נושא את ההיסטוריה של השימוש בה. למי שטוען שעלינו להבחין בין הרטוריקה של כמה שחקנים רעים לבין כוונתם של הרבים, ובכך נותנים לאנשים את היתרון של הספק, אני מציע תזכורת לרצח חסר טעם של ירון לישינסקי ושרה מילגרים.
הרוצח שלהם לא נתן להם את היתרון מהספק. מדוע הרגשות שלנו – האבל שלנו, הפחד שלנו – שווה פחות?
אותם אינסטינקטים מתקדמים שממהרים לגנות את תקלת כף הרגל המילולית הקלה ביותר כמיקרו -אגרסיה כשמדובר ברוב קהילות המיעוט נעדרות, כך נראה, כאשר חייהם היהודיים נמצאים בסיכון. בעיניי צביעות זו מתבצעת באנטישמיות.
בעולם של אזהרות טריגר והודעות אדמות, בהן אנו מודעים יותר ליכולת השפה לפגוע מתמיד, בוודאי שיש דרך להביע התנגדות ממדיניות ישראלית, ואמפתיה לעם הפלסטיני, מבלי לחזור על סיסמאות העם היהודי כיום לקשר עם טראומות עמוקות.
אנטישמיות היא השנאה העתיקה ביותר. אבל כמו נגיף, זה משתנה עם כל דור. כיום צורתו האחרונה מתלבשת לעתים קרובות בשפת האנטי-ציונות. עלינו להיות אומץ לקרוא לזה למה שהוא – ולעמוד נגדו בבהירות, בשכנוע ובכוח.
