בעידן שבו הטכנולוגיה מחברת אותנו בדרכים שלא היינו מדמיינים, סיפור של משפחה רוסית שחייתה בבידוד מוחלט במשך 40 שנה נשמע כמו נרטיב שמגיע מעידן אחר. מסע ההישרדות והבדידות המדהים שלהם מציג ניגוד חד לחיים המהירים והמחוברים שלנו כיום.
המשפחת ליקוב: חיים ללא חיבור
בעמקי יערות סיביר העבותים, המשפחה ליקוב חיה חיים שלרבים מאיתנו קשה להאמין שהם אפשריים בימינו. לפני ארבעה עשורים, צוות של גיאולוגים סובייטיים מצא את מקום מגוריהם המבודד, ומדובר היה במפגש הראשון של המשפחה עם העולם החיצוני מאז שעזבו את הציביליזציה.
האב המשפחתי, קארפ ליקוב, ברח ליער באמצע שנות ה-30 עם אשתו, אקולינה, ושני ילדיהם, סאבין ונטליה. בריחתם הייתה ניסיון נואש להימלט מהרדיפה; אחיו של קארפ נורה למוות על ידי חיילים סובייטיים, והמשפחה נאלצה למצוא מקלט רחוק מהיישוב האנושי.
עדות לחוסן ופשטות
חיים של פשטות מוחלטת היו מנת חלקם של משפחת ליקוב. הם שרדו בשולי החברה, לבשו בגדים עשויים סיבים וצמחי קנאביס, והזינו את עצמם מתפריט שהיה קרוב מאוד לרעב. חייהם היו מלאים בציד ובקריאת הברית החדשה, שהייתה עיסוקם המרכזי.
הילדים, וביניהם שניים שנולדו ביער (דימיטרי ואגפיה), לא ידעו דבר על העולם מחוץ לביתם ביער. הם לא שמעו על מלחמת העולם השנייה, ולא פגשו אף אחד מחוץ למשפחתם.
העולם פורץ לתמונה
הגילוי של המשפחה העלה אותם לכותרות, אך משפחת ליקוב בחרה להישאר במקלטם המבודד. לצערם, החלטה זו הובילה למותם של רוב בני המשפחה בתוך שנים ספורות מאז גילויים. קארפ ליקוב חי עד גיל 90, ונפטר ב-1988, והשאיר אחריו את בתו הצעירה, אגפיה, שהייתה היחידה ששרדה ונשארה ביער עד היום.
ההרמיטה המודרנית
הימצאותה של אגפיה ליקוב ביער מהווה תזכורת נוגעת ללב לסיפור המשפחתי המדהים. היא חיה במקום מגונן ומעט יותר נוח, ומשמשת כקשר האחרון לסיפור של בדידות, אמונה, והישרדות על אף כל הקשיים.
בעולם שבו הערך של החיבור עולה על הכל, סיפור משפחת ליקוב הוא תזכורת נחרצת לאפשרויות של החיים כשהם פשוטים ומחוברים רק ליסודותיהם הבסיסיים. זהו סיפור שמאתגר אותנו לחשוב מה אנחנו באמת צריכים כדי לשרוד ומה אנו נאחזים בו מתוך הרגל או רצון. הסיפור שלהם, על אף שהוא קיצוני, מעורר חשיבה על חיינו שלנו ועל המורכבויות שאותן אנו מתמודדים מדי יום.
