“נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב.”

כך כותב מרק טווין על מפגשו עם ארץ ישראל בשנת 1867. מכתביו התפרסמו אחר כך בספר “מסע התענוגות אל ארץ הקודש”. שם שהוא כמובן ביטוי ציני ואירוני למציאות המאוד לא מענגת ואף מדכאת שנגלתה לעיניו בארץ ישראל דאז. תיאור זה כמובן קדם לנס הציוני, שהפריח את שממות הארץ והלביש את השממה בכסות שדה, אספלט ומלט. ובכל זאת תיאור זה נראה לי מבטא את הדרך בה נגלתה ארץ ישראל לאברהם כשלראשונה פגש בה “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.” (יב, י) וליצחק בנו “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם..” (כו,א)

מדוע כך נראית ארץ ההבטחה? מדוע כה קשה היא לבאים בשעריה? ואחר כך אנחנו מתפלאים מדוע המקום הרגיש ביותר בארצנו הוא נתב”ג, ומדוע חלומו של כל ישראלי הוא טיול בחו”ל (ואם אפשר שהכל כלול)…

את התשובה לשאלות אלה אבקש לגלות בנוף מדברי אחר ואשר אותה נתן דווקא שועל קטן. וכך מגלה השועל לנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט אכסופרי: “והנה הסוד שלי הוא פשוט מאוד רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין.”

השועל מלמד את הנסיך הקטן המתוסבך עם השושנה היחידה על כוכבו שאהבתו אליה היא פרי יגיעו ועמלו עבורה, פרי מסירותו ודאגתו לה ואת ייחודה לא יראה אף אחד מלבדו. “העיניים עיוורות הן”, מלמד השועל, הן רואות רק את הקליפה החיצונית וצריך ללמוד להתבונן בעיני הלב.

דומני ששיעור זה לימד ה’ הרבה קודם את יצחק אבינו. הוא אוסר עליו לעזוב את הארץ ולרדת למצרים ומורה לו “גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל…” (כו,ב) ואכן הפלא מתרחש ואותה ארץ מדברית וצחיחה הופכת לארץ ברכה “וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה’.” (יב) יצחק לומד את סודה של הארץ שאינו כמותי, אינו מדיד, אינו נגלה לעיניים אלא רק לאוהביה הגדולים ולמוכנים לעמול עבורה, “הזורעים בדמעה”. יצחק זוכה לגדול עם הארץ וממנה כפי שאומר המשך הפסוק: “וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד.” וזהו שלימדו אותנו חכמים “ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר שסמוי מן העין שנאמר ‘יצו ה’ אתך ברכה באסמיך'” (אסמך קרובה למילה סמוי) הברכות החשובות ביותר של החיים לא יכולת להמצא בדברים כמותיים, מדידים כמו עושר ורכוש אלא בעולם הרוחני האיכותי. ולכן אם לפעמים מקבלים אנחנו דכאון מאשר מספרים העיתונים, או שמואסים אנחנו בנוף הארץ ואנשיה, ניקח לידינו אל ספר בראשית, או תלמוד או את “הנסיך הקטן” ונתחיל לתרגל את עצת השועל.

“אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.”