באנו חושך לגרש,
בידינו אור ואש.
כל אחד הוא אור קטן,
וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!

זה היה אחד משירי הגן אותם שרנו בילדותנו במלוא גרון. התפיסה המתבטאת בשיר, מבקשת לגרש את החושך ואת כל נציגיו עלי אדמה. היא רוצה להביא לעולם של אור, של קדמה ונאורות. אולם חלפו השנים ומעט התבגרתי (אני מקווה..) וממרומי גילי אבקש לתקן במעט תפישה זו, לבקש סליחתי מהחושך שאולי נעשה לו עוול.

נתחיל מבראשית – “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” על פי הרמב”ן זה היה מעשה הבריאה הראשון – בריאת החושך, התוהו, ה”היולי” בלשון הפילוסופים. אותה מציאות חסרת צורה שנבראה מהאין, קדמה לכל הבריאה ובלעדיה לא ניתן היה להמשיך במעשה הבריאה. כך “ויהי ערב ויהי בוקר”, החושך בהכרח קודם ומאפשר את בוא היום, הקליפה מתנה את הופעת הפרי.

המקובלים קבעו “לית נהורא אלא מגו חשוכה” אין האור מופיע אלא מתוך החושך. ללא השטח הכהה הבהיר לא יבהיק, ללא הרע הטוב לא יוערך, זוהי חכמת הניגוד שביסוד כל יצירה. היה זה זרתוסטרה הפרסי ומאמיניו שתפסו את העולם כדואליות, כזירת מאבק איתנים בין שני כוחות: כוחות הרע והחושך שבראשם עומד אהרימן, אל מול כוחות הטוב והאור שבראשם אהורה מאזדה. אך ישעיהו נלחם נגד תפיסה זו בדבריו, שהועתקו לתפילה: “כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶה.” (ישעיהו מ”ה, ז’) על פי האמונה המונותאיסטית מקורם של הטוב והרע, האור והחושך הוא ביוצר אחד ואין לנתק ביניהם.

פרשתנו פותחת בתיאור חלום פרעה. חלומות מתרחשים בלילה, רק כשנעצר שטף תמונות היום משהוגפו התריסים יכולים הדמיון או הנשמה להקרין מהרהוריהם על מסך החלום. בחושך מתכנס האדם לתוך עצמו ונהיה וקשוב יותר לעולמו הפנימי. בעל תהילים מעיד: “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי…” ונשים לב, שרק בחושך בגיא צלמוות הפך אלוהיו של המתפלל להיות ל”אתה עמדי” זכה להעמיק את חיבור הפנימי שלא זכה לו שעה, שהתנהל בנאות דשא ועל מי מנוחות.

וסנגוריה אחרונה על החושך אביא ממאמר חכמים “אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. ולא בכדי דרש ר’ חנינא בר פפא “אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו” (נדה טז) כי יש מעשים אשר החושך והאפלה טובים וראויים להם. דווקא באור, בגלוי לעין אדם יש משום פלישה ופריצה לאותו הסתר וחושך מבורך.

ולכן בחג האור איננו רוצים לגרש את החושך חלילה כמו שחשבנו בילדותנו, אנו יודעים את מקומו ותפקידו החשוב עד מאוד. זה איננו חג האור אלא חג האורים, חג בו אנו חוגגים את יכולתנו להאיר בעולם. החג מתרחש בנקודה בה החושך מתגבר יתר על המידה והאדם נדרש בנרו הקטן להשיב את האיזון הנכון. וזהו כלל לחיים: לא צריך לברוח או לגרש את החושך צריך ללמוד לקבל אותו למצוא את מקומו הנכון והראוי.