“וישמן ישורון ויבעט-שמנת, עבית, כשׂיתָ” (דברים ל”ב ט”ו).- פסוק זה הפך לניב המתאר אדם שהגיע לשפע ואינו מכיר תודה לאלו שהעלו אותו למדרגתו. לעיתים הוא מתעלם מהם ובמקרים קיצוניים יותר אף בועט ומזלזל בהם.


עושרו של אדם ומעמדו, מקנים לו “חברים” חדשים רבים בעלי אינטרסים משותפים, ומנגד, מעבים את המחיצה בינו לבין אנשי העבר אשר אין לו בהם עניין עכשיו. הפסוק “וישמן..”, מתאר היטב בצורה ציורית את תהליך הריחוק ובניית המחיצה שהולכת ומתעבה בינו לבינם: “שמנתָ, עביתָ, כשׂיתָ”.

———————————————————-

 “עלה אל הר העברים הזה הר נבו.. ומות בהר אשר אתה עולה שמה.. כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר.. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש…על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל” (ל”ב, מ”ט-נ”א).

 משה נענש על כך שבשעת לחץ העדיף להישען על הישן והמוכר – נס באמצעות המטה, במקום להיצמד להוראה המפורשת ולעבור לשלב מתקדם יותר – ה’דיבור’.

פעולת הנפת המטה לעבר הסלע, נראית למרחקים, מרשימה, מזכירה את קריעת ים סוף ואף הוכיחה עצמה במקרה דומה בעבר “..על הצוּר בחֹרב” (שמות י”ז).

מנגד, ה ‘דיבור אל הסלע’ הוא רעיון חדש שטרם הוכיח את יעילותו וחסרונו בכך שהוא אינו מרשים במיוחד ונשמע רק לסובבים אותו.

שלא כמו בפעם הקודמת, בה משה הוציא מים מן הצור באמצעות הכאה במטה המפורסם –                                 “מטה האלוקים”, מול הזקנים בלבד, כאן ב”קדש”, דרגת הקושי עולה – הוא עומד לבצע נס באמצעות פיו בלבד מול כל העם, ורוחם קצרה מאד..

המעבר לשלב הדיבור היה אמור לשמש כ ‘עליית מדרגה’ בקידוש השם – נס באמצעות הדיבור לעיני כל ישראל, אולם משה העדיף להישאר במרחב המוכר ולעבוד ‘כמו פעם’.

מנהיג החותר לשמר את הקיים בכל מחיר, מטעמי נוחות, מבלי להתחדש ולהביט קדימה אל העתיד –                         מועל בתפקידו: ‘על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל’.