מעולם לא התחברתי לתשעה באב. זה לא רק שאני לא מתחבר לצום, זה לא רק שאני לא מתחבר לקינות – זה שאני פשוט מתקומם כנגדם! ואסביר –

מספר שנים לאחר חורבן הבית השני עוברים בין חורבות המקדש המנהיגות ששרדה את החורבן. כשהם רואים את שרידי בית המקדש המנותצים כששועלים מסתובבים בין האבנים, הם קורעים את בגדיהם ובוכים. רק מנהיג אחד, רבי עקיבא, רק הוא מצחק. שואלים אותו חבריו “מפני מה אתה מצחק” שאל אותם “מפני מה אתם בוכים” אמרו לו מקום כה קדוש שהתקיימה בו הנבואה כי יחרב ולא נבכה? אמר להם “לכן אני מצחק” שהרי 2 נבואות נאמרו בירושלים נבואת החורבן ונבואת הגאולה. עד שלא התקיימה נבואת החורבן הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואת הגאולה.

מה היא בדיוק נבואת הגאולה שעליה מדבר רבי עקיבא? משיח? בית המקדש השלישי? תקשיבו טוב למילים “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. זקנים וזקנות, ילדים וילדות, משחקים ברחובות.

אלפיים שנה לאחר חורבן הבית, אלפיים שנה לאחר שנשלחנו לגלות – החזיר אותנו הקב”ה ל “ארץ ציון וירושלים”. חלומם של מיליוני יהודים במשך אלפי שנות גולה הוגשם על ידי הדור שלנו. הקב”ה מקיים לנגד עינינו את נבואת הנביא זכריה. “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”.

אם נעצום את העיניים ונחשוב על ירושלים של היום – השכונות הוותיקות והחדשות – “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. האם יש תיאור מדויק מזה של המציאות העכשווית?

מעולם לא התקיימה מדינה יהודית עם מספר תושבים כה גדול כפי שקיים היום!, מעולם העם היהודי לא היה בעל ריבונות מקיפה כל כך כפי שקיים היום!. בשום שלב בהיסטוריה היהודית לא חיינו בעצמאות כלכלית, לא היה לנו עוצמה צבאית כפי שיש לנו כיום! מעולם לא היה קיום מצוות בפרהסיה כפי שקיים היום במדינת ישראל!, ומעולם – מעולם! – לא היה היקף לימוד התורה גדול כפי שהוא כיום.

ובכל זאת אנו ממשיכים באותם טקסטים עתיקים שכבר פג תוקפם – “דרכי ציון אבלות… שעריה שוממים… הייתה ירושלים לנידה”. בכל פעם שאני אומר את הפסוקים האלה אני שואל את עצמי – איפה הכרת הטוב שלנו? איפה תחושת התודה שלנו? הקב”ה נתן לנו ריבונות, עצמאות כלכלית, עוצמה צבאית, קיום מצוות ולימוד תורה ואנו ממשיכים כמנטרה – “למה לנצח תשכחנו?”. אני לא מסוגל לבטא את המשפטים הללו כנגד הקב”ה.

אחרי ששיתפתי אתכם בתחושות הללו אני חייב לחשוף עוד סיפור אישי. לפני שנתיים וחצי עברתי הליך רפואי שבעקבותיו נאסר עלי לצום. הרופאים אמרו לי שמאותו רגע אין יותר צום ביום כיפור, אין יותר צום בתשעה באב. אני חייב לאכול אחת למספר שעות. חודשים מספר אחרי האיסור הזה מגיע צום תשעה באב. לכאורה – מה הבעיה. הגשמת חלום. לא רק שאני לא מתחבר לצום הזה, גם אסור לי בכלל לצום!! ובכל זאת. אני לא מסוגל שלא לצום! אני מחזיק מעמד עד 2 בצהרים ואז, לפי הוראת הרופא ולאחר שהתייעצנו עם רב, אשתי מביאה לי בקבוק שתייה קרה ואני מסתכל על הבקבוק ופשוט מתחיל לבכות. לבכות על זה שאני חייב לשבור את הצום, צום שאני בכלל לא מאמין בו! צום שאני חושב שכאידיאולוגיה צריך לבטל אותו!

מה הסוד הזה של תשעה באב. מה יש בו שגרם לי להבין שאי אפשר לוותר על התענית? אני חושב שהאגדה על נפוליאון בונפרטה תספק את התשובה – מספרים שנפוליאון הגיע לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. “מדוע אתם בוכים?” שאל המצביא הגדול. “אנו בוכים על בית המקדש שחרב”, השיבו המקוננים. “לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?”, הוסיף המצביא להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: “לפני למעלה מ-2,000 שנים”. נפוליאון הגיב במלים אלו: “רק עם שיודע לבכות על עברו, לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר”.

הריבונות החדשה, העוצמה העכשווית – לא נולדה יש מאין. שורשיה נטויים עמוק בירושלים של דוד המלך, של שלמה ושל חורבן הבית. ללא החיבור הנפשי שלנו לעבר שלנו – אין לנו עתיד. תשעה באב בשבילי הוא לא סמל החורבן אלא סמל של מה שיכול לקרות באם… כולנו למדנו שבית המקדש השני חרב על שנאת אחים. אך מה זה בעצם אומר מבחינת המסר לימינו אנו?

בימים אלה אנו מציינים עשור להתנתקות. מנהיג חסר לב בחר בדיוק מצמרר את תשעה באב לבצע בו גירוש של כ 10 אלפים מתיישבים, מלח הארץ, רובם המכריע בני הציונות הדתית. ברחבי הארץ מאות אלפי אנשים הצטרפו למאבק נגד הגזרה ועל הפרק עמדו 2 גישות – הממלכתיות מול התמיכה בסירוב פקודה. אל מול הכתומים גויסה המערכת כולה – החל המערכת הפוליטית, המשפטית, המשטרתית וכלה בעיתונות והתקשורת כולה שהתגייסה לקמפיין מאסיבי של שנאת חינם כלפי המתיישבים התמימים וכלפי ציבור הכתומים.

אני זוכר את היום האחרון למאבק עת שהינו בכפר מימון. שיאה של הדרמה נגדעה באבחה אחת עת המנהיגות הכתומה החליטה – לא נלחמים בצה”ל, לא נלחמים בריבון! הצהרה ברורה וחדה שאמרה – “לא למלחמת אחים, לא לשנאת חינם”!

בתשעה באב חובה עלינו לזכור לא רק את חורבן הבית אלא במיוחד את הגורמים לה. שנאת חינם אינה רק סיסמה בעלמא. כשאנו אומרים שהבית חרב בשל שנאת חינם משמעות הדבר שאנו אומרים שאסור לנו לחזור למצב של שנאת חינם. וכדי לא לחזור לשנאת החינם המשמעות היא שכל אחד מאתנו צריך גם לוותר על חלק מהעמדות שלו! לא לצפות רק לכך שהצד השני יתקרב אלינו אלא לשאול את עצמנו מה אנו עושים כדי להתקרב אליו. והדבר בכלל לא פשוט. תחשבו על שמאל וימין. על דתיים וחילונים. תחשבו מה זה אומר עלינו ועל יחסנו לרפורמים? כל אחד מאיתנו חייב לעצמו תשובה בנושא “איך אני מבטל את שנאת החינם שלי”? איך אנו מקיימים את דרישתו של הקב”ה להיות עם אחד למרות הניגודים הכול כך חריפים בין השבטים השונים בתוכנו?

אסיים בפסוק שאנו מזכירים בכל חופה שמסמלת אחדות בין איש לאישה “אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”.