חנוך, שם, עבר, מלכיצדק ונוח – אברהם אינו עבד ה’ הראשון. מדוע דווקא הוא נבחר להיות “אב המון גויים”? מה מייחד את אברהם שהופך אותו לאב האומה? יו”ר המועצה הדתית רעננה אריה פרידמן מחפש תשובה.


במסכת עבודה זרה נאמר: “תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח…” ומבואר בגמרא שאלפיים שנות התוהו הסתיימו ברגע שאברהם, בגיל חמישים ושתים, החל לעשות נפשות לתורה בחרן.

אלפיים שנות תורה התחילו מאברהם אבינו. לפניו – אלפיים שנות תוהו. כך לפי הגמרא. אבל האומנם? אותו תלמוד המגדיר שאלפיים שנות תורה התחילו מאברהם מספר לנו על בית מדרשם של שם ועבר, בית מדרש שהתקיים לאורך אלפיים שנות התוהו. שם היה בנו של נח, עשרה דורות לפני הגעתו של אברהם לעולם. עבר היה בן נכדו – ומתברר שאברהם נקרא עברי על שם עבר – שש דורות לפניו. ובכלל, עוד הרבה לפני כן מספרת לנו התורה על חנוך – “ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו האלוקים” חנוך מעוצמת דבקותו בקב”ה הפך למלאך – “לקח אותו האלקים”. ובל נשכח את מלכיצדק מלך שלם שהוא “כהן לאל עליון”. דהיינו לאורך השנים, אלפיים שנות התוהו, התקיים עולם תורה, התקיים לימוד תורה ועבודת ה’! מדוע מתייחסים למה שקורה עד אברהם כאלפיים שנות תוהו?? מדוע רק אברהם מתחיל את אלפיים שנות תורה?? והשאלה מתעצמת כשמשווים את אברהם לחנוך. תקשיבו מה אומר החתם סופר על ההשוואה הזו:

“מי לנו גדול מחנוך, אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה’ חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך עפרוּרִיוּתוֹ כל כך”.

החתם סופר אומר כי אברהם לא הגיע אל המעלה של חנוך. אז מדוע דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה העברית? מדוע דווקא אברהם שבהמשך אומר עליו החתם סופר שאפילו לדרגת נבואה לא הגיע הוא זה שנבחר לקבל את ברכת הזרע והארץ ואיתו כורת הקב”ה ברית עולם?

אם נחזור למסכת עבודה זרה אזי חשוב לקרוא את ההמשך: “שני אלפי תורה – מאימתי” שואלת הגמרא – “אי נימא ממתן תורה?” ועונה “אלא מ “ואת הנפש אשר עשו בחרן”. מכל הפעולות הגדולות של אברהם, מכל הסיפורים על תהליך מציאת האלוקים של אברהם מספרת לנו התורה על כך שאברם המצטווה על “לך לך” לא עושה זאת לבדו אלא מצרף אליו את הנפש אשר עשו בחרן. הנפש הזו, אומרת הגמרא, היא היא תחילתה של אלפיים שנות תורה.

מי הם “הנפש אשר עשו בחרן”? נחזור לחתם סופר שמסביר מדוע אברהם לא הגיע לדרגתו של חנוך: “לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא. כי אם אברהם אבינו ע”ה היה עושה כאשר עשה חנוך- להתבודד עצמו מחברת בני אדם, התעלה גם הוא להיות ממלאכי אל. ואשר לא עשה כן הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה’ – שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר  אחריו, תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה’!”

אם חנוך מתבודד מחברת אדם ומתעלה לדרגת מלאך, אם שם ועבר מסתגרים בבתי המדרש ומכריזים “רק אנו כלל ישראל”, הרי שאברהם נוקט עמדה הפוכה לגמרי. כל פעולותיו של אברהם הם להשתלב במרחב הקיים – לא להתבודד, לא להסתגר. אגב. כל השוואה למציאות החיים של ישראל 2017 היא על אחריותכם בלבד.

אברהם “יושב פתח האוהל כחום היום”. וכשהוא רואה “שלושה אנשים” אומר רש”י שחשב שהם עובדי עבודה זרה. ומה הוא עושה – “וירץ לקראתם, וישתחו, ויאמר אל נא תעבור מעל עבדך”. לא למלאכים הוא אומר את הדברים כי עדיין אינו יודע שהם מלאכים. לעובדי עבודה זרה! “סולת, עוגות, בקר” – מה לא. וכל זה עבור עובדי עבודה זרה רק בגלל שמדובר בהכנסת אורחים. רק בגלל שאצל אברהם הראייה כלפי שאר האנושות ולמגזרים השונים ממנו היא בגובה העיניים.

בהמשך פרשתנו אנו מגיעים לשיא השיאים במהפכה שאברהם הביא לעולם. לא עוד יהדות בנוסח “צדיק בפרווה” שדואג לקצבאות רק לו ולדומיו אלא ראייה כלל ישראלית ואפילו כלל אנושית – סדום.

בדיאלוג מדהים בין הקב”ה מנסה אברהם להציל את סדום בעבור הצדיקים הבודדים שמתגוררים שם. “האף תספה צדיק עם רשע”? לא שלרשעי סדום לא מגיע שיכחידו אותם. אבל בהשקפת העולם של אברהם, אם יש צדיקים בסדום הרי שהם ישפיעו על הרשע. אם ינתן להם מספיק זמן לתיקון עולם הם ישלימו את המהפך. זו המסר העצום של אברהם – תפקיד היהדות הוא להשלים את מעשי הקב”ה ולעשות נפשות במובן של לצקת תוכן מוסרי-יהודי לברואיו של הקב”ה.

אברהם הוא המחנך הראשון. למעשה הוא גם היחיד שהתורה מתייחסת אליו כך. בפרשת השבוע שעבר, כשהוא נחלץ לעזרת דתל”ש – לוט שכבר הוריד את הכיפה ואברהם אינו מוותר עליו, נאמר על אברהם “וירק את חניכיו”. מנהיג-מחנך שאינו מוותר על אף ברייה שהקב”ה ברא בעולמו ומציב במרכזה של האנושות לא רק את המהפכה של אמונה באל אחד – את זה עשו גם חנוך ושם ועבר לפניו. החידוש הגדול של אברהם הוא יצירת תרבות  של ערבות הדדית שהיא בעצם הבסיס ליסודו של עם.

מה הופך ציבור לעם? לעדה? מה הופך קהל לקהילה?

ערבות הדדית, אכפתיות, דאגה הנושאת עימה גם אחריות מעשית ולא אפלטונית. אחריות לכלל ישראל במובן של הכלה גם של מי שלא בדיוק צועד בדרך שלך. אחריות לכלל האנושות במובן של תיקון עולם על פי האמונה שלך.

כשבודקים בהיסטוריה של עם ישראל מה הוא סוד הקיום מהו סוד ההישרדות של עם ישראל על אף כל תלאותיו ואסונותיו – חורבן הבית, גירושים, פוגרומים, אינקוויזיציה, שואה, מלחמות. בניגוד לאימפריות ומעצמות שעברו מן העולם שורד העם הקטן שלנו העם העברי לדורי דורות. מהו סוד קיומו של עם כל כך  קטן?

התשובה היא תרבות של ערבות הדדית ולא של קיום של בודדים. כשאדם דואג לעצמו בלבד הוא יכול להציל את עצמו – מקסימום את משפחתו אך כשהתודעה של אדם, וה DNA שלו הוא DNA של ערבות הדדית – גם אדם אחד יכול להציל עם שלם!