כאשר התפרסמה הידיעה יום אחד לפני יום השנה ה-82 לליל הבדולח שיהודים ניצודים ומוכים ברחובות אמסטרדם, לא הופתעתי.

למדתי באוניברסיטת אמסטרדם מ-2018 עד 2022, ובמהלך התקופה שלי שם הייתי עד לתקריות אנטישמיות רבות. רובם היו מצועפים כביקורת אנטי-ישראלית ולמרבה המזל הם לא היו בעלי אופי פיזי, אבל הם השאירו בי רושם מתמשך.

למדתי לסנן את ההערות הסטריאוטיפיות שהשמיעו חבריי לסטודנטים על שיהודים חמדנים ושולטים במוסדות פיננסיים גלובליים, אבל שתי תקריות עדיין מטרידות אותי מאוד.

מכיוון שהייתי סטודנט למדעי המדינה, היה זה בלתי נמנע וחיוני שהסכסוך הישראלי-פלסטין יידון בשיעורים שלי.

בדצמבר 2018, אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, מקיאוולי, אירחה הרצאה של העיתונאי הישראלי דיוויד שין בשיתוף עם תנועת החרם, ההשקעה, הסנקציות (BDS). האירוע זכה לכותרת "אור גז לאומות: ישראל + פלסטין תחת טראמפ ונתניהו".

עלון האירוע הבטיח מפגש שאלות ותשובות והזדמנות להתווכח בעקבות ההרצאה, ושניים מחבריי לכיתה ואני היינו להוטים לעסוק בשיח משמעותי.

באותה תקופה היינו שנתיים בתקופת הנשיאות של דונלד טראמפ, תקופה סוערת פוליטית. טראמפ הכיר לאחרונה בירושלים כבירת ישראל, וקיוויתי שההרצאה תציע נקודת מבט אינפורמטיבית, גם אם היא לא תואמת את דעותיי.

תוך 20 דקות התברר עד כאב שההרצאה לא תהיה ניתוח פוליטי מאוזן. במקום זאת, מה שראיתי היה טירדה אנטישמית, שבה שין אמר לקהל שעל היהודים להפסיק לחכות למשיח שלהם ובמקום זאת לקבל את אדולף היטלר כמשיח שלהם, בטענה שללא היטלר והשואה, ישראל לעולם לא הייתה קמה. הוא הרחיק לכת ואמר שהיטלר עשה טובה ליהודים.

במהלך פגישת השאלות והתשובות, חברי ואני ביקשנו בכבוד שין להבהיר את דבריו, אך הוא סירב לעשות זאת, וביקש מהמנחה לקחת מאיתנו את המיקרופון.

החדר הפך במהירות עוין. משתתפים אחרים החלו לצלם אותנו, ועד מהרה החלו ההטרדות המילוליות, כאשר "F-you's" הופנה אלינו. גירשו אותנו מהחדר; בדרכי החוצה, מישהו בקהל אמר לי שאני צריך להתבייש להיות יהודי.

מיד הגשנו תלונות לאגודת הסטודנטים שארגנה את האירוע ולדקאן האוניברסיטה. אבל לא הגענו לשום מקום. אוניברסיטת אמסטרדם אמרה לנו שכל מה שין אמר היה חופש ביטוי מוגן. באופן דומה, החששות שלנו לגבי הבטיחות שלנו והעובדה שצילמנו נדחו.

לקראת סוף תקופתי באוניברסיטה, התכוננתי לכתוב את עבודת התזה שלי על היחס המוטה של ​​האו"ם לישראל. הכוונה שלי הייתה לבצע השוואה כמותית ואיכותית של החלטות מועצת זכויות האדם של האו"ם על סוריה וישראל.

כאשר הצגתי את הרעיון שלי לאחד המורים שלי, הוא מיד אמר לי שאני עלול להיתקל בבעיות ודחיקה בגלל הנושא שלי. הוא צדק. שני פרופסורים סירבו לפקח עליי כי הם אמרו שהנושא מוטה מדי. כשמצאתי סוף סוף פרופסור שמוכן לפקח עליי, המורה שלי אמר לי שיש לי מזל למצוא מישהו בכלל.

לאחר שניתח מאות החלטות של מועצת זכויות האדם של האו"ם נגד סוריה וישראל על ידי התבוננות בשפה הספציפית ששימשה לגינוי פעולות המדינות, אישרתי את החשדות שלי שמועצת זכויות האדם של האו"ם אכן מתייחסת לישראל בצורה מוטה. המועצה השתמשה באותה שפה חריפה כדי לגנות פעולות קלות של ישראל כפי שעשתה כדי להוקיע את התקפות הנשק הכימי בסוריה. החלטות לגבי ישראל הוסיפו אותה לעתים קרובות כתוקפן הבלעדי, בעוד שהפונים לסוריה הכירו בהקשר הניואנסי של הסכסוך.

תהליך כתיבת התזה והקבלה מלכתחילה, דחף אותי לחפור עמוק יותר, לחשוב בביקורתיות ולהחזיק מעמד מבלי להסתמך רק על תשוקה ורגשות. בסופו של דבר, זה לימד אותי שעמידה איתנה במה שאתה מאמין לא אומר להתעלם מנקודות מבט אחרות אלא לעמוד מולן בראש ובראשונה ואם אתה באמת מאמין במשהו אתה יכול לגרום לזה לקרות.

כשאני חושב על התקופה שלי באמסטרדם, התברר לי שנתקלתי בעוינות גלויה נגד יהודים וישראל יותר מכל מקום אחר שגרתי בו.

ואני גדלתי בגרמניה.