(צילום: כיפה לייב)

בבבלי במסכת עבודה זרה ח א, מסופר על האדם הראשון: תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח’ ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים. האדם הראשון שחווה בתקופת כסלו את התקצרות היום, את החשיכה המוקדמת, חש שסוף העולם קרוב, הוא מרגיש מדוכדך, במיוחד בזמנו שלא ניתן לבצע פעילויות בשעות החשיכה. לפתע הוא קולט שהיום שוב מתארך והוא מבין שזהו הסדר הטבעי שהקב”ה מנהיג בעולם ולכן הוא חוגג שמונה ימים לשם שמים. בעמים רבים נהוג בימים שהיום מתחיל להתארך לעשות חג, אולם בניגוד לעם ישראל שמאמין בקב”ה ומקדש את הזמן , העמים האחרים חוגגים לעבודת כוכבים, כגון היוונים שהאמינו בטבע שהוא השולט. בחנוכה, בשיא החושך, חנך עם ישראל את בית המקדש השני שזהו האור שלו.

האדם מדליק את האור מלמטה למעלה בתוך המציאות הקשה. כשאני כותבת שורות אלו, אני חושבת על הישוב נוה צוף, או בשמו שכה יאה לו “חלמיש” ועל הישוב השכן עטרת. זכיתי להיות בנוה צוף ביום ראשון לפני פרוץ השריפות והעברתי שם מפגש ראשון של תוכנית בת מצווה של מתן לבנות נווה צוף ועטרת ואימהותיהן. הרוחות כבר השתוללו, אבל לא דמינתי מה יהיה גורלו של הישוב בסוף השבוע לאחר ההצתות הזדוניות שבוצעו בו.

אחרי שבת שמעתי על מה שעבר על הישוב ועל הסיוע של הישובים הסמוכים עופרים ועטרת וכן על העליה לתורה והקריאה בה של נבו, שחגג בשבת זו את בר המצווה בעטרת במקום בישובו נוה צוף. נראה לי שאי אפשר שלא להתרגש מהכנסת האורחים ומהאור הגדול של אנשים יקרים אלו שגבר על השריפה המאכלת ועל הרוחות הרעות של אנשי עוולה.

בכ”ה בכסלו נציב בעז”ה את החנוכיות בפתח הבית ואור גדול יאיר מתוך הבית, ימלא את הבית פנימה ויקרין החוצה לעולם כולו. חודש טוב בשורות טובות ישועות ונחמות.

חגית פוקס היא מנחת בתי מדרש וקבוצות בת מצווה של מתן ובוגרת תכנית עיינות במתן השרון