המבקרים שבאו לחגוג כאן את החג חוזרים לארצותיהם ובתיהם. אנחנו נפרדים מהם, עם אכזבה קטנה שהם לא הפנימו את “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. היא כבר בנויה אנחנו אומרים להם, והיא כבר לא פנטזיה או חלום. באמת שנהדר כאן, ואתם לא יודעים מה אתם מפסידים, וכדאי לכם, וכדאי לנו. ועוד

בלבב פנימה הם מבינים טוב מאוד כי אם רק היו חפצים יכלו גם הם לממש סוף סוף את הפסוקים עליהם הם חוזרים משחר ילדותם, מידי יום ביומו. ושטוב פה. באמת שטוב פה. הם מתים על המסעדות, על ירושלים, על החנויות, על בתי הקפה. על הבחורות היפות. הם מתרגשים מהחיילים שלנו, והם רצים לכותל לעוד בקשה ועוד תפילה. ואין על הטיילת בתל אביב, והנמל, והמלונות, ו”יערות הכרמל”, הכינרת שהתמלאה, והנחלים השוצפים בצפון. הם קונים מזכרות ומתנות, וממלאים את המסעדות. מי שהסתובב ברחובות ירושלים בחג הפסח הבין עלייה לרגל מהי. ובעוד שמרחוק הם השאירו חורף קר וסופות, כאן, בליטוף אלוהי, הם קיבלו מזג אוויר חלומי, את האביב בשיא הדרו. אבל אחרי יום טוב שני של גלויות, הם אורזים מזוודות וחוזרים אל הבית שם, עם מדושני עונג אך חסר כל הבנה לסיפור.

והם באמת לא יודעים מה הם מפסידים. תמיד ניסינו לשכנע את האורחים שלנו מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שלא יגבילו עצמם לפסח בלבד. תישארו רק עוד שבוע, שבועיים, מיוחד פה, ניסינו לשכנע. חגי ישראל המגיעים באופן טבעי כל כך בחודש אייר, שרק חיכה היסטוריה שלימה לממש גם הוא את זכותו כחודש בעל משמעות, מרגשים אותנו כל כך. אבל בזה כבר אין להם חלק.

זה כבר הסיפור שלנו, לא שלהם.

אני זוכרת שלפני מספר שנים השתתפתי בברית מילה לתינוק של זוג שהגיע מניו יורק במסגרת תוכנית ללימודי רבנות במשך שנה. ברית המילה של הבן הבכור נערכה ביום השואה. מרגש, חשבתי באותו בוקר, זכות גדולה להכניס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו ביום משמעותי כל כך. אבל הטקס החל, והטקס נגמר, ואף אחד לא הזכיר במילה וחצי מילה את יום השואה. ודיבר הרב, ודיבר האב, ובאמצע, נשמעה הצפירה, ועמדנו ושתקנו. הנה עכשיו, חשבתי לעצמי, עכשיו מישהו יגיד משהו. מישהו כבר יקשור באופן טבעי כל כך את השואה עם התקומה, את דם הברית עם דם הנרצחים. מישהו תיכף ידבר על עם ישראל, ואיך אצלו הדמעות הן לעד דמעות של בכי ושמחה נמהלים יחדיו. וגם אז לא אמר איש דבר. משם נסענו להביא את בתנו אל הבסיס בשערי אברהם. היה זה יומה הראשונה בשרות הצבאי. והנחנו ידינו על ראשה, וברכנו אותה, והבנו שזה הסיפור של מי שבוחר לחיות כאן ולכרוך את גורלו בגורל המקום.

ומי שבא לבקר, לא יבין זאת לעולם.

פסח יצא רק אמש. והחזרנו את הכלים למקום ובאופן טבעי כל כך אנחנו זורמים מניסן לאייר, ומבינים שאייר בא אחרי ניסן, כי הוא חייב. כי כאן הסיפור ממשיך להיכתב, והחלום ממשיך להירקם. כאן לחג החירות יש המשך, וההמשך אינו רק ספירת ימי העומר וחג השבועות, כמו שהיו מאז ומתמיד בלוח השנה היהודי. ההמשך נכתב עכשיו, בימינו. כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו וכו’. ואנו, ריבונו של עולם, רואים את עצמנו. רואים את השואה, רואים את הקרב שלא נגמר, רואים איך החיילים שרק אתמול היו הורינו, ואחר כך רעינו, ואחינו, הופכים עכשיו לילדינו. יציאת המצריים שלנו היא בהווה מתמשך, ועבדים היינו גם לפני שבעים שנה לא רחוק מכאן, וראינו אותה, את העבדות, בשיא כיעורה, בשיא אכזריותה. והים נבקע גם לנו.

ושירת הים שחזרנו וקראנו, על סבינו, על הורינו, עלינו היא נכתבה.

וגם השנה, אנחנו מחזירים את כלי הפסח לארון, ומוציאים ממנו את הדגלים אל המעקה של המרפסת. משולחן הסדר המשפחתי אנחנו יוצאים אל המרפסות, אל הכיכרות, אל הרחובות. מחגיגת המעגל המשפחתי היהודי לאורך הדורות, אנחנו יוצאים אל המעגל הרחב יותר, החברתי, הלאומי. כי את הנס הזה אנחנו חוגגים גם עם הרחוב כולו, שותפינו לגורל. בסוכות אנחנו נכנסים לסוכה הפרטית, המשפחתית. בחנוכה אנו מדליקים נר איש וביתו. בפורים נשלח משלוח מנות איש לרעהו בקהילה שלנו. בליל הסדר שוב נתכנס עם המשפחות כדי למסור מאב לבן את הסיפור. אבל באייר, באייר נצא אל הרחוב ונעמוד לדקה ביחד בצפירה ונשיר ביחד בכיכר, ונחפש שם את כולם. ונרגיש את הנס שפתאום קם אדם ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת. באייר שילבנו גורל בדיוק כמו ששילבנו ידיים באותם ריקודי הורה לפני שישים וחמש שנה.

הרחובות שלנו כבר מתחילים ללבוש חג. בכיכרות מתחילים להתארגן לטקסים. ובשדרות נתלים הדגלים והמנורות. ניצולי השואה המעטים והקדושים שעוד נותרו בינינו מתכוננים לספר את סיפורם. אנחנו סוגרים תוכניות אחרונות ליום הזיכרון ולחג העצמאות. וחרדת ימי הקודש הזו דומה לחרדת הימים הנוראים של תשרי.

נלבש לבן, נתעטף בדגל ובטלית, ברדיו יתנגנו שירי הזיכרון, ונשיר שירי ארץ ישראל ומזמורי הלל ונישא תפילה לשלום המדינה. נקשיב לצפירה כמעט כמו לשופר. כמו בימי החגים של תשרי נתמלא בענווה, ביראה מהולה בגאווה ובשמחה. הלב ירעד, העין תדמע, ונלחש תודה.

וזר, זר פשוט לא יבין זאת.