(צילום: פרטי)

המנודים והכואבים ב”לילות קיץ אחרונים” הם סרגיי המכונה “סבא” ויאנק, הילד היהודי שהופקד בידיו בימי המלחמה. בעיני סרגיי הזקן העיוור, הנדודים הם ברכה, “בנדודים אדם לומד מה עיקר ומה תפל, מה זמני ומה קיים ועומד, מה אמת ומה שקר. כשאדם יושב בנוחיות בביתו הוא שוכח את העיקר…אך כשאדם בחוץ בלא בית, השמים מעליו והאדמה מתחתיו, רק אז הוא יודע שהנדודים, ככל שהם קשים, מטהרים אותו” [עמ’ 72].

הרומן מגלה לנו אמת נוספת על טיבם של הנדודים. סרגיי הזקן הנוצרי, ויאנק הילד היהודי מחוברים זה לזה למרות פערי הגיל והדת. ליהדות ולנצרות יש אותה שפה, אותה אמונה, אותו אלוהים. המתח הדתי המצוי לאורך ההיסטוריה בין הדתות השונות נמחק ברומן בכוח אישיותו המיוחדת של הסבא, תמימותו של הילד, וכוחם של חיי הנדודים המחברים אותם זה לזה. “הללו את ה’ כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו… [עמ’ 104]” קורא יאנק בפרק תהילים כשהוא נענה לבקשותיו של סרגיי. ” ניכר היה שסבא סרגיי סופג לאט את הפסוקים והם ממלאים אותו ערגה… סבא סרגיי אומר שפסוק כמו הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, חצוב מנשמה שיודעת להתפלל. התפילה נובעת מן הלב…” [עמ’ 96], בין אם היא תפילתו של הנוצרי או של היהודי.

אלא שמחוץ לעולמם ההרמוני של הסבא והילד מתקדמת המלחמה הנוראה ורעמי התותחים הולכים וקרבים אל זוג הנוודים. יאנק רואה בדמיונו את המפגש המחודש עם ההורים, חולם על הבית שעזב. האם יצליח לשוב אליו? האם יש לאן לשוב?

אפלפלד מסיים את הרומן במילים הכואבות “עכשיו חזרנו אל הריק, אל הדרכים הריקות, אל הבתים הריקים. כל אחד שריד של משפחה”.

הסיום הכואב משאיר לקורא לטוות את תמונת הילד הבודד המגלה את הריסות ביתו.