על פרשת ויחי בחרתי הפעם להתבונן מבעד פניהם המחייכות והמאירות של הדר גולדין ואורון שאול הי”ד. והגם שעם חלוף הזמן מעט נשכחו מלב, עלינו לזכור שפרשת נפילתם עוד לא באה לסיומה, עדיין גופותיהם של הדר ואורון לא באו לקבר ישראל. כדי לשוב ולעורר מחדש את הלבבות, אבקש להתבונן בפסוק אחד בפרשתנו: “וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”. (בראשית מז כט)

למה מקום קבורתו לאחר מותו כל כך מעסיק את יעקב? למה זה כל כך חשוב לו? למה זה כל כך חשוב לנו? רש”י נתן לכך שלושה הסברים “סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות ושלא יעשוני מצרים עבודת אלילים”.

אבקש לפתח כיווני חשיבה נוספים. בפרק האחרון של ספר קהלת מתאר הוא תיאור נוגע ללב, של התהליך של הזדקנותו ומותו של האדם והוא חותם את התיאור במילים “וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.” (קהלת יב ז) האדם המורכב מגוף ונפש מתפרק ליסודותיו השונים. העפר שב אל העפר והרוח שבה אל מקורה האלוקי. נתמקד בשורש החוזר ש.ו.ב. המוות הוא כח אדיר הכופה על האדם את השיבה למקור. חוקיות החיים אותה קבע האלוקים נטבעה בבריאת האדם “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.” אולם אפשר לראות במוות לא רק קללה ומכת גורל, ניתן לקבל את חוק החיים הזה בהשלמה, לראות את המוות כשיבה, כסגירה של מעגל החיים. אם אכן יודע האדם למה הוא שייך, לאן הוא חפץ לשוב, יכול גם המוות להפוך לחזרה שלווה למקור.

יעקב רצה לשוב לארץ אבותיו אליה הוא כמה כל חייו ורק מעט זכה לממש. יעקב מרגיש בכל ישותו שייך לאדמת הארץ ואליה דווקא הוא רוצה להשיב את גופו אחרי מותו ובכך לסגור את מעגל חייו.

אם נוסיף ונעמיק בתוך נפשנו נזהה שכל חיינו מתוחים בין שני מגנטים אדירים האחד הוא הרצון להתקדמות והתפשטות, לנוע הלאה לכבוש יעדים חדשים, עולמות חדשים והשני הוא לשוב הביתה, לחזור למקור למנוחת הנפש. שורש תנועת החיים כולם הוא בשני כוחות החיים של גאות ושפל, של התפשטות וחזרה, של הליכה ושיבה של חיים ומוות.

יעקב כל חייו היה בתנועה מתמדת וכעת הוא רוצה לשוב הביתה – הבית שלו זה ארץ ישראל, זו מערת המכפלה זה קבר אבותיו. אולם זהו רק צד אחד של יעקב כדמות פרטית – אוניברסלית, אך יעקב הוא גם אבי האומה. ולכן כאבי האומה יעקב מסמן לבניו את הדרך לארץ ישראל. באמצעות מסע הקבורה נותן יעקב לבניו את השיעור האחרון, ‘אתם אינכם שייכים למצרים, באתם רק לגור בה באופן זמני בלית ברירה, לא להיות תושבים ואזרחים, מצרים אינה ארצכם, ברלין אינה ירושלים’. יעקב מתרה בבניו שאם חלילה ישכחו לאן הם שייכים יבוא כוחות אדירים ויעקרו ויקרעו אותם מתוך אשליית ההשתרשות בניכר.

טבעו של האדם שהוא רוצה לחזור הביתה וחובתו של עם להשיב בניו הביתה. עם תום פרק הלימודים, אנחנו מחנכים את בנינו לתת למדינה ממיטב שנותיהם, אנחנו שולחים את מיטב בנינו אלי קרב, כשקם עלינו אויב. ושעה שיוצאים הם למערכה, אנחנו מפקידים בידם הבטחה לא כתובה לעשות הכל להשיבם הביתה חיים, ואם חלילה יפלו במשימתם נעשה הכל להביאם לקבר ישראל.

אבקש לחתום בשיר-שבועה של תלמה אליגון רוז המהדהד בלי משים את בקשתו של יעקב “אל נא תקברני במצרים” וגם לא בחולות עזה.

אֶל אֶרֶץ צְבִי
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,
אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ
נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת
שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ
הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ.