(צילום: פרטי)

בה ‘ באב תשע”ד בזמן הפסקת האש של מבצע צוק איתן נהרג סגן הדר גולדין במהלך היתקלות ברפיח, בהיתקלות זו נהרגו גם רב סרן בניה שראל וסמל ראשון ליאל גדעוני. הדר היה החלל האחרון של מבצע צוק איתן – הדר הוכר כחלל במעמד שבוי ונעדר ולזכרו הגיע הציבור הגדול הזה לחלוק כבוד, לזכור ולהזכיר.

בערב ראש השנה תשע”ו, באופן חריג אישר הרב הראשי – הרב דוד לאו את הוספת התפילה להשבת גופותיהן של הדר ואורון לתפילה- “זו חובתנו המוסרית כעם להתפלל בציבור וכיחידים להשבת הבנים לקבר ישראל”.

קיווינו שהאזכרה השנה תהיה שונה מזו של שנה שעברה, התפללנו שלא נצטרך לעמוד  ולהזכיר שהמלאכה לא הושלמה. “וכשעלה השחר מן ההר אז אותך הבאתי אל הכפר”- כתבה נעמי שמר. סליחה הדר שעוד לא הצלחנו, שאתה עדיין מעבר לגדר.

שנתיים עברו מאז המערכה האחרונה, לרגע אסור לנו לטעות ולחשוב שזו תהיה המלחמה האחרונה, אסור לנו להאמין לשקט המתעתע ברצועה ובצפון הארץ – אבל אנחנו מחויבים וממשיכים להתפלל ולקוות שלא נצטרך לעמוד בעוד מבחנים ואם יהיו, שנכול נוכל להם.

למרות שהשיח המתנהל במרחב הציבורי הוא מתריס, נוקב, פוגע – כל מי שניצב באזכרה יודע שמה שהיה חשוב להדר זה להגדיל קומה בתורה, במעשים של אהבה וקירבה כיחידים, כצוות לוחם וכעם. בימים הקשים הללו של חורבן הבית נזכיר את דבריו של הרב קוק: “ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם”. אם נזכור להקשיב להדהוד קולו של הדר- חובה עלינו: להשיל מעלינו את הציניות והיוהרה, להתעלם מהכותרות הצהובות בעיתונים ובמדיה ולחפש את אותיות החסד הקטנות, לחדול מלהאשים אחרים ולקחת אחריות בעצמינו. להפסיק לשפוט ולקבל באהבה, לחייך והרבה! ולדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך!

באחד הראיונות של שמחה ובמלאות 40 שנה למבצע יהונתן, הוא אמר- “-ממקומם צופים בנו יוני והדר, צופים וממתינים לפעולותינו ולהכרעותינו. הם צופים בבני משפחתם, בחייליהם, בעמם. האם נכריע כבני רשף או כאדם לעמל יולד?” הם מבקשים שנעמוד איתנים וזקופים שנשמור על העקרונות והערכים שלנו. הם מצפים שעמוד השדרה הלאומי שלנו יהיה חזק ובטוח, ללא התרפסויות.

אנחנו יודעים, מנהיגינו יודעים והעולם כולו יודע כי הזכות ההומניטארית הבסיסית היא השבת גופות חיילים, היא שמירה על כבוד האדם הבסיסית של קבורה באדמת מולדתו .

“הרעות נשאנוך בלי מילים אפורה עקשנית ושותקת מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת.”

הרעות הבהירה והדולקת , העקשנית והשותקת היא זו שמייחדת את עמינו. בשם הרעות ובשם הזכות הבסיסית הזו אנו מזכירים בכל יום, ודורשים כי מנהיגנו יעמדו וידרשו את השמירה על העקרון ההומניטרי הכל כך בסיסי.

אנחנו עדיין לא יכולים לנוח, כי כל עוד לאה, שמחה, חמי איילת צור ועדנה לא יכולים לישון בשקט אזי- גם אין שר, חבר קבינט, חבר כנסת, או כל אחד ממקבלי ההחלטות במדינה, שיכול לשון בשקט. אנחנו עם שלא מפחד מדרך ארוכה וגם לא מתעייף כשהדרך ארוכה ואנחנו מבטיחים להמשיך ולדרוש את הזכות הבסיסית, ההומניטארית היהודית, האנושית והאוניברסאלית להשיב את הדר הביתה.

במאבק הלא פשוט הזה נתפלל ש:

“הימים שעוד נכונו לנו

שיהיו נכונים, שיהיו רכונים

שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.”

ומכאן מבקשים שריבונו של עולם יביט עלינו ממעל ויעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל.

יהי זכרו ברוך!