בשל הסיבה ששבוע עובר בין פרשה לפרשה, לא אחת מפספסים אנחנו את הרצף בו נכתבו וסודרו הדברים בתורה ולכן אבקש לשוב ולחבר את החלקים.

בפרשת תצווה שבספר שמות מופיע הציווי על תהליך החניכה של אהרון ובניו לעבודת המקדש: “וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי: … וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כָּכָה, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי, אֹתָכָה; שִׁבְעַת יָמִים, תְּמַלֵּא יָדָם. … שִׁבְעַת יָמִים, תְּכַפֵּר עַל-הַמִּזְבֵּחַ, וְקִדַּשְׁתָּ, אֹתוֹ; …” (שמות כט)

בפרשת צו מתואר היישום בפועל של אותן הוראות: “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם.” (שמות ח) ואכן אהרון ובניו נצמדו לתכנית “וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן, וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’, בְּיַד מֹשֶׁה.” (שם) כאן נגמרת הפרשה. אך נשים לב שרק שבעה ימי מילואים הופיעו בשתי הפרשות ואין כל רמז ליום השמיני.

דומה, שעל פי התכנית המקורית עם תום שבעת ימי המילואים הייתה אמורה להופיע השראת השכינה בדמות ענן או אש היורדים מהשמים. אולם בפועל לא קרה כלום, נראה כאילו דבר מה השתבש בתכניות. אם כן, צריכים אנחנו להבין את תחילת פרשתנו כניסיון של משה ‘להציל את המצב’ המביך שארע, בו העם כולו ממתין לעדות ואישור של ה’, שאהרון ובניו ראויים לעבודתם וקרבנם מתקבל לפני ה’. אך האישור מתמהמה.”

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. …כִּי הַיּוֹם, ה’ נִרְאָה אֲלֵיכֶם.” (ויקרא ט) מה נוסף בקרבן היום השמיני? דומה שהרכב הקרבן מגלה את העניין באופן שקוף למדי: “וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן, קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי ה’.” (שם, ב) עד כאן הקרבן המרכזי היה פר וכאן הוא מוחלף לראשונה בעגל. מדוע? הרמז ברור מאוד וכך מסביר רש”י: “להודיע שמכפר לו הקב”ה ע”י עגל זה על מעשה העגל שעשה”.

ועדיין דבר מה מעכב את הטקס ומשה צריך לשוב ולדחוק באהרון: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ, וּבְעַד הָעָם; …כַּאֲשֶׁר, צִוָּה ה’.” (שם, ז) מדוע צריך משה לשוב ולזרז את אהרון? את הדברים הסביר הרמב”ן בעקבות חז”ל:

“ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות”

אהרון נבהל ממראה המזבח שקרנותיו ומבנהו נראו לו כדמות עגל והזכירו לו את אותה פרשייה כואבת של מעשה העגל בה נטל חלק. וממשיך הרמב”ן וצולל לתוך נבכי נפשו של אהרון: “וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה’ ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו.”

זהו טיבו של מחסום פסיכולוגי שעל אהרון לצלוח אותו וכל עוד הוא לא יצלח אותו הוא לא יצליח בעבודתו. השיטה המוצעת היא “הגס דעתך ובא קרב אליו” לעיתים רגשות אשם גורמות לאדם להיתקע בעבר אליו הוא חוזר באובססיביות ויש צורך ב”הגסת דעת”, בהתעלמות. על אהרון ליטול דווקא עגל ולהקריב לה’ על מנת להשתחרר מרגשות החטא שעדיין רובצים עליו. על אהרון להכיר בכך שכבר רצה אלוקים את מעשיו ועכשיו הזמן לנוע הלאה. רק משעשה זאת נפתחה הדרך להשראת השכינה במשכן בירידת האש מהשמים. הגסת הדעת הנה בחירה חשובה שעל אדם לעשות, שעה, שעודף רגישות והיסוסים גורמים לו להיתקע בעבר.

ממש כעין זה ארע ביציאת מצרים: “קול דודי הנה זה בא [מדלג על ההרים] זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אמרו לו: משה רבינו! היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים…” (שיה”ש רבה)

בחיים צריך ללמוד מהעבר, להתבונן בו להפיק לקחים, להתחרט על טעויות, אולם לעיתים כשהעבר תוקע אותנו צריך ללמוד את חכמת הדילוג, צריך לדעת מתי להגיס את הדעת בכדי להתקדם אל העתיד המיוחל.