עכשיו זה רשמי…אני עוזב את רעננה ועובר לתל אביב…

לפני כחודש, אחרי שמונה שנים בהן זכיתי לשרת את קהילת אוהל ארי המדהימה, הודעתי לקהילה שבגמר שנת השבתון שלי באלול הקרוב, אני עובר לתל אביב כדי להקים מרכז לחוויה יהודית.

זו החלטה לא פשוטה. אנו מאוד אוהבים את חברי הקהילה ומחוברים אליהם בלב ובנפש. למיטב ידיעתי אוהל ארי היא הקהילה הגדולה ביותר בארץ.

למעלה מ1000 איש פוקדים את בית הכנסת בכל שבת, 1500 בימים נוראים. במניין המרכזי בקבלת שבת יש כ-700 מתפללים מתוכם כ-250 נשים ונערות. התפילה והשירה המשותפת של ציבור כה גדול, מייצרת חווית תפילה שקשה מאוד למצוא במקומות אחרים, ולא בכדי המקום הפך לאבן שואבת לצעירים ולצעירות.

אני מניח שרבים שקוראים עד כאן שואלים: אז מה קרה? למה אתה עוזב? מה לא היה לך טוב?

הכל מצוין ברוך השם. אני לא עוזב כי לא טוב לי, איני פורש בגלל שאני לא מאותגר, או בשל כל סיבה אחרת. לא הציעו לי משכורת טובה יותר או משרה בכירה יותר.

יש סיבה אחת ויחידה לשינוי. תחושת שליחות.

אני מאמין בכל לב, שבכל שלב בחייו של אדם הוא צריך לעשות חשבון נפש ולשאול היכן הוא נצרך ביותר, כדי למלא של שליחותו.

הדבר קל ביותר לכל אחד מאיתנו הוא להישאר בסביבת הנוחות שלו, עם העבודה הבטוחה והסביבה התומכת. אנו חיים את חיינו על “טייס אוטומטי” ולא עוצרים לעיתים לשאול – “מה השליחות שלי בחיים?”

את חשבון הנפש האישי שלי ערכתי בשנה האחרונה ולאחר מסע ארוך של התבוננות פנימית, הגעתי למסקנה שאת המשך השליחות שלי עלי לבצע בתל אביב.

החברה הישראלית נמצאת היום בתהליך של התחדשות יהודית. צעירים רבים מחפשים חיבור מחודש ליהדות ולמסורת. הם סולדים מהממסד הרבני ומהפוליטיקה הדתית, אך בד בבד צמאים ליהדות אוטנטית בגובה העיניים, יהדות לא מתנשאת ולא שופטת.

זכיתי ב-15 שנה האחרונות לערוך למעלה מ-800 חופות לזוגות חילוניים, כולן בהתנדבות מלאה. כמעט בכל פעם אני שומע את המשוב הבא: “בחרנו לעשות חופה כדת משה וישראל לא מרצון אלא מכורח (בגלל לחץ משפחתי, לחץ חברתי, חשש מהסטטוס של הילדים וכו’). בדיעבד אנו חייבים לומר לך שהחופה היתה החלק המשמעותי ביותר בחתונה שלנו”. כאשר מגישים את היהדות בצורה הנכונה, כמעט כל ישראלי יכול למצוא את החיבור אליה.

השינויים התרבותיים והמהפכות החברתיות בישראל מתחילים היום בתל אביב. בליבה של העיר העברית הראשונה חיים מאות אלפי צעירים, מהמובילים בתחומים רבים במדינה. יש היום הזדמנות מיוחדת לחולל שינוי רוחני בתל אביב. איני מדבר על החזרת אנשים בתשובה.

אני מדבר על החזרת היהדות ליהודים!!!

היהדות היא נכס של כל היהודים ולא רק של המגזר הדתי וצריך לגאול אותה מן המגזריות שלה.

יחדיו עם מספר שותפים נאמנים – דתיים וחילוניים, אנו מקימים מרכז גדול לחוויה יהודית שיקרא שמו בישראל: חברות”א – יהדות בנוסח תל אביב. מרכז זה יהיה הבית לכל סוגי החוויה היהודית, תורה וחברה, שבתות וחגים, תפילות וקבוצות לימוד ושיח. לבית הזה ייכנסו דתיים, חילוניים ומסורתיים, ללא התנשאות וללא פטרונות. אף אחד לא ירגיש נחות ואף חבר לא ישפוט את חברו. איננו באים ל”הראות את האור” לשום אדם, אלא לסלול דרך לכל אחד ואחת לתבוע בעלות על היהדות שלהם.

יחדיו נקים קהילה שתצמח ותמשוך לקרבה מאות ואלפי אנשים מכל הסוגים בתל אביב. יחדיו נוכיח לחברה הישראלית שניתן לבנות אחדות לא רק בזמני טרגדיה ומלחמה אלא גם בזמני שלום סביב הזהות יהודית כגורם שמלכד את כולנו.

בשביל החזון הזה, אני נאלץ בלב כבד לקרוע את עצמי מהקהילה שאני כל כך אוהב ואליה אני כה מחובר.

למי שיש לו עוד כח לקרוא, אני משתף את מכתב הפרידה ששלחתי לקהילה אחרי השבת בה הודעתי על פרישתי הצפויה.

———————-

חברי קהילת אוהל ארי – שבוע טוב!

רציתי להודות לכם מעומק ליבי על הנוכחות המלאה בשיחות שלי בשבת, על האהבה, החום והחיבוק. ריגשתם אותי מאוד, הרבה מעבר למה שציפיתי וכל מי שמכיר אותי טוב, יודע שזה לא טיפוסי עבורי.

עבור פנינה ועבורי, 8 השנים האחרונות ברעננה היום מהטובות בחיינו. איני מאמין שיש ולו קהילה אחת בעולם עם האיכויות של אוהל ארי. למרות המגוון הרחב של האנשים, יש כאן כה הרבה חסד וחום, חברות ואהבת חינם, באופן שנדיר למצוא. היתה זו זכות עצומה עבורנו לשרת את הקהילה הנפלאה הזו.

כפי שאמרתי בשבת, ההחלטה שקיבלתי להתחיל את המיזם החדש בתל אביב, הינה כמענה לסימנים שקיבלתי מהקב”ה כפי שחוויתי בעבר. לא הציעו לי משרה טובה יותר או משכורת גבוהה יותר. לא הרגשתי משועמם או חסר אתגרים באוהל ארי. ההיפך הוא הנכון, אני נהנה ומלא סיפוק מכל רגע בו אני נמצא בקהילה הנפלאה שלנו. אני לוקח סיכון מקצועי ופיננסי גדול בצעד בו בחרתי, אך כפי שהזכרתי בשבת, עלינו להיענות ל”קול דודי דופק” – לקריאות אותן אנו מקבלים מהקב”ה במהלך ההיסטוריה. יש מחיר להחמצת הזדמנויות וזהו תמציתה של השאלה שנישאל ע”י הקב”ה: “ציפית לישועה?”. יש כעת הזדמנות יוצאת דופן להביא לשינוי מהותי במקומה של היהדות בתל אביב, דבר שתהיה לו השפעה על החברה הישראלית כולה.

הזכרתי בשבת שאני מרגיש כיוצא לשליחות בתל אביב מטעם הקהילה. ההצלחה יוצאת הדופן של קהילת אוהל ארי אינה רק תוצאה של המנהיגות של פנינה ושלי, אלא גם ובעיקר בזכות האנשים המיוחדים שתורמים רבות מכישרונותיהם ומניסיונם לטובת הקהילה. למדנו מכם רבות כיצד לבנות קהילה, כיצד לאזן בין הצרכים השונים של הקהילה, כיצד לתת תשומת לב מיוחדת לכל אחד ואחת וכיצד לפתח ולהוביל חזון לקהילה. האהבה, ההעצמה והתמיכה הבלתי פוסקת שהרעפתם עלינו, נתנה לי את האומץ לקחת את הסיכון ולקפוץ למים הקרים של תל אביב. אשמח מאוד אם תראו מיזם זה כמשימה של אוהל ארי ותשתתפו איתנו במאמצים להביא יהדות מעוררת השראה לתל אביב. נשמח לארח אתכם לשבתות בהן תסייעו לנו להביא את הרוח המיוחדת של בית הכנסת.

איננו עוזבים את רעננה או את הקהילה. איני נפרד מקהילה ותמיד נישאר חלק מקהילה זו אשר היא עבורנו משפחה ובית, ולא מקום עבודה או משרה. נשמח להמשיך ולתרום לקהילה ככל שניתן.

אני רוצה לסיים בשיר של חנה סנש אותו ציטטתי בסוף השיעור:

קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל,
אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים
סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

אכן, “קוֹל קָרָא והָלַכְתִי”, אך כאשר ראיתי את ההודעה של הוועד הלילה בדבר עזיבתי וקלטתי שזה סופי “סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּר וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר”.

בהערכה ובאהבה אין קץ,

שלכם תמיד,

רונן