פרשת השבוע פותחת את ספר שמות, ספר המתאר את תהליך הבניה של עם ישראל מגלות לגאולה ובכך הופך את בניו של יעקב ממשפחה לאומה הישראלית. כשאנו מנסים לבחון, מה הם הדברים שעזרו לעם ישראל לשמור על אופיים המיוחד,לאורך הגלות הקשה , בתהליך היציאה ממצריים, חכמינו ז”ל מלמדים אותנו – “שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם” (מדרש לקח טוב ו’, ו’) – שמירתנו על הערכים והגוון הלאומי המיוחד לנו סייעה לזכור מי אנחנו באמת, כך יכולנו לשמור על תודעתנו הלאומית מכל השפעה חיצונית. תמיד יש לעם ישראל נקודת עוגן פנימית אליה הוא שב. מתוך תפיסה שכזו הוא שאב כוחות להתמודדות עם עול השעבוד והתקדם אל עבר חירותו.

אך עם ישראל במצריים לא רק שרדו. הם גם נאלצו להתמודד עם הגזרות הנוראות של המצרים, וביניהם – “כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון” (שמות א’, כ”ב). לאורך כל הדורות היוו נשות-ישראל כור-אנרגיה פנימי של אמונה וחוסן, כפי שהתגלה בעמידתן האיתנה של הנשים במצרים, ובראשן שתי המנהיגות – המיילדות יוכבד ומרים. תחת סיכון חייהן, עמדו חוצץ כנגד הגזירה האנטישמית והבלתי אנושית להרוג ילודים בני יומם, (גזירה שהתפתחה בהמשך לציווי של השלכת תינוקות אל היאור). במעשים אלו היו המיילדות למקור השראה ועוצמה לכל עם ישראל, שהתמלא מהם בכוחות של תקווה להצלתם ושובם לארצם, חרף הקשיים הגדולים. מתוך חוסן זה, הולידו יוכבד ומרים את הדור שעתיד לצעוד אל הגאולה ביציאת מצריים. יוכבד עצמה, זכתה ללדת את ה”ראש” והמנהיג של עם ישראל – משה רבנו. כך ניתן להבין את משמעות דברי חז”ל – “בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” (מסכת סוטה י”א:) אלוקים מוביל את המאורעות באופן שמשה זוכה להכשרה ייעודית כמנהיג , בארמון המלוכה המצרי, תחת חסותה של בתיה – בת פרעה שמשתה את משה מן התיבה.

בהתאם לתודעה הלאומית שלו, משה לא נשאר בארמונו המוגן של פרעה בו גדל, אלא יוצא אל אחיו הסובלים ומתעניין במצבם. כשהוא עד להתעללות, הוא נוטל אחריות וממהר להציל את היהודי המוכה, אף הוא כאמו יוכבד ואחותו מרים עושה זאת חרף הסכנה מהשלטון המצרי. למחרת משה יוצא שוב לדרוש בשלום אחיו ולדאוג לביטחונם, ורואה מעשה שגורם לו לזעזוע גדול. הפעם מדובר בשני יהודים ניצים שמרימים יד ומכים זה את זה – שנאת אחים בהתגלמותה. יהודי זה התדרדר עד כדי שכחת הזהות העצמית והאחווה הלאומית וכך הגיע למצב של הרמת יד על חברו והפך לאויב של אחיו.

משה מזדעק לטפל גם בעוול מוסרי זה, משה מתוך חיבורו אל עצמו ואל אומתו מבין, שעמנו – עם ישראל דומה לגוף, כאשר כואב לאבר אחד, נחלשים האיברים כולם. לכן, לא יעלה על הדעת שאחד מאיתנו יכה את רעהו, כי בזה הוא פוגע גם בעצמו – כפי שיד שמאל תכה את יד ימין. כמו שכל אחד מאבריו של האדם מאבד את משמעותו כאשר הוא נפרד משאר חלקי הגוף, כך גם כל אחד ואחד מבני עמנו מהווה איבר שעלול לאבד את משמעותו אם חלילה יתנתק מעם ישראל. בני ישראל שדאגו תמיד לשמירה על הזהות הלאומית, תחת הנהגתו של משה רבנו המנהיג הדגול והאחראי שלא שכח להיות גם רגיש לסבלו של הזולת ,הצליחו ליצור תשתית טובה לאומתנו, בה ימומשו ערכי הרעות, האחדות ואהבת האחים.

מפקדים וחיילים אהובים! אנו חיילי צה”ל ומפקדיו, מורכבים מכל גווני הקשת של עם ישראל ומטרתנו לשמור על חוסנה ובטחונה של מדינת ישראל ותושביה. עלינו לזכור תמיד מי אנחנו – זכינו להיות צבא של מדינה בה מתממש חזון הנביאים – בשיבת ציון, והחזרה המופלאה שלנו לערך האחווה והאחדות. אין ביטוי עמוק יותר לאהבת חינם המצויה בנו כיום, כמו אצל חיילי צה”ל הנכונים למסור בכל עת את נפשם בכדי לאפשר את טובת זולתם. אשרינו.